בשעה חמש אחר צהריים הגיעו למעגנה ועלו לספינה, גרוטאת נהרות חורקת עשויה עץ ששימשה בעברה כמעבורת משאות קטנה, איש לא ידע היכן, גם לא איך התגלגלה לאילת וזה גם לא היה משנה דבר כי משה רביבו המכונה מוסא רכש אותה במחיר מציאה וייעד אותה להסעת תיירים המעוניינים לצלול או להתנסות בצלילה או ללמוד איך לעשות זאת נכון. הוא היה מוסמך לזה ועשה זאת מספר שנים בשארם-א-שייך עד שהחליט לדחוף קצת את המזל קדימה ולהתנסות כעצמאי.
ירד למטה לבטן הספינה וחזר עם שני בלוני חמצן. על הסיפון חיכה לו יואב, בוחן לאיטו ובניחותא את מצב החומר והתחזוקה. את שיפוץ ושיקום הסיפון והתאים השאיר משה לעצמו, הניח שיסתדר לבד, אבל אותם חלקי עץ השרויים תדיר במים כבר התגעגעו לזמנים הטובים שלהם בעבר הרחוק מאוד ודרשו עין ויד של מומחה שינשים אותם וידחה את הקץ. מוסא חיפש אחד כזה שייתן עבודה טובה ולא יקרע אותו במחיר וחבר מחיל הים נתן לו המלצה חמה: "יש בחור עלא כיפאכ שהגיע לאילת בחודש שעבר. קוראים אותו יואב. בחור מדהים. צעיר אבל עם ידע של זקן ועם מאגרי שלווה פנימית ענקיים! אני אחבר ביניכם וממליץ לך מכל הלב: לך ותחטוף אותו!"
"בעל מקצוע? ידיים טובות?"
"אתה תספר לי איזה ידיים יש לו אחרי שיסיים, טוב?!"
יואב אכן הגיע לאילת באוקטובר לאחר שלוש שנים בקבע בחיל הים. חיפש מקום רחוק להתנתק וטרם החליט כמה זמן ישהה בעיר או באיזו עבודה ישתלב אם בכלל. זה התאים מאוד למוסא: בחור חדש, פנוי, בעל ניסיון, והכי חשוב, אדם רגוע ואמין. כך נאמר וכך הומלץ ותיכף גם ייבדק.
הוא פגש אותו בקיוסק של שולה על יד המעגנה. בחור גבוה מעט מהממוצע, שחום, שפם, שיער שחור סמיך וכתפיים חזקות. עיניו החומות שידרו תום ופשטות ועל שפתיו ריחף חצי חיוך טבעי מזמין וידידותי. המבט הראשון, שמוסא מאד האמין בו, בישר טובות.
"אהלן, משה", הציג את עצמו.
"היי, יואב. שפירא מסר לי שאתה מעוניין בהספנה?"
"אכן. בוא נשב נשתה משהו ותספר לי קצת במה התמחית?"
יואב חייך. "יש לי הצעה יותר טובה, בוא ניגש לספינה?"
מוסא נלחץ. יותר מידי ישיר, יותר מידי קצר וקולע. "לא נשב ונדבר קצת קודם? נכיר אחד את השני?"
"סיפורי היכרות ושירי תהילה וגבורה - בהמשך", אמר יואב כשאותו חצי חיוך כל הזמן בחזית, "וברשותך נדלג גם על שלבי ראיון העבודה. אני בטוח ששפירא אמר לך בדיוק מה אני יודע ומה אני שווה. זה יהיה קצת מביך עבורי להתחיל לספר על עצמי, וממילא עוד שעתיים מחשיך".
הגישה מצאה חן בעיני מוסא, הבחור צנוע וההתחלה טובה. "בוא ניגש", הסכים.
ירד לבטן, הביא בלונים ומסכה ועזר ליואב להעמיס אותם על הגב. יואב כיוון את הווסת לצלילה רדודה ונכנס למים. למרות שהיה נובמבר היה הים רגוע ונטול גלים וכלי השיט הישיש נח לו במעגן כבד ומגושם ושקט, מהרהר ברוב שנותיו וממתין לבדיקת הרופא, והוא צלל והקיף אותו בשחיה איטית. בעזרת לום מתכת קצר הקיש בדופנות העץ, עבר ביסודיות על הצלעות במקומות שנראו לו רעועים, גישש ותר אחר חולשות בקורות הקשישות. משסיים את הסיור ההיקפי ירד מטה, צלל אל מתחת לכלי ועבר ביסודיות על הקרקעית. ארבע פעמים חצה את הספינה המזדקנת לאורכה וסרק אותה מבלי להיחפז, התעכב ביתר יסודיות אצל השדרית, ולבסוף היתה לו תמונת מצב ברורה. בשחיה איטית נשלף מתחת לגוף הכבד ועלה מעלה. מוסא הושיט לו יד ועזר לו לטפס לרציף ולהוריד את הבלונים.
"מה הדיאגנוזה, דוקטור?"
יואב הספיג את השיער התנגב והסתרק, פשט את בגד הרחצה התלבש והדליק סיגריה. "לא פשוט, בבא. תן לי לבחור את המילים הנכונות כדי שלא תבהל".
"מה יש להבהל", התבדח מוסא בבהלה, "זו בהמה מעץ אתה יודע, מקסימום, בנזין וגפרור והיא לא תדאיג יותר אף אחד..."
"לא צריך להסחף", חייך יואב, "המצב לא עד כדי כך גרוע. אמנם היה כדאי ועדיף לו היינו נפגשים לפני כמה שנים ואז המצב בטח היה פשוט יותר. ועכשיו תכלס ולעניין: אני אצטרך לבלות איתה לא פחות מחודש וכך או אחרת זה גם ידפוק לך כמה ג'ובות מהארנק, אבל בהחלט נוכל לסדר לכוכבנית המזדקנת את התסרוקת מחדש שתוכל לשוב ולהקסים את המחזרים כמו בימי עלומיה היפים. בוא נלך לשתות בירה ונשב קצת על החישובים".
"אז אין מה לדאוג, אני מבין", נאנח מוסא בהקלת מה.
"דאגות זה לא התחום שלי", קרץ יואב, "הפציינטית שלנו תאלץ לבלוע כמה גלונים נכבדים מהאפוקסימאר שאכין בשבילה. דבר עם בעל הבית ותלחץ אותו לפנות לנו פינה על המבדוק לפני שאכנס למעבדה לרקוח סמי מרפא ושיקויי קסמים".
"כבר ביררתי", הצהיר מוסא, "הובטח לי שביום ראשון הקרוב נוכל להעלות אותה ליבשה, אבל דיברתי איתו על שבועיים והוא עוד לא יודע שמדובר על יותר או כפול. מילא, ייאלץ לבלוע את זה אם אין ברירה".
"מצוין", אמר יואב, "יאללה, צמאתי. בוא נתקדם. איפה נכנס ישיבת גזברות הערב? אצל רפי נלסון?"
"אני חושב שאצל נלסון קצת בלגן בימים אלו, יש צוות צילום שהשתלט על המקום. בוא ניגש הפעם לג'קסון".
הסובארו חרחרה וגמגמה, מנוע הבוקסר רטן גידף וקילל. "נראה לי שגם הפחית הזו תצטרך אישפוז בקרוב", העריך מוסא, "בוא ננצל את זה שהיא עוד לא סנילית. יאללה, נסענו".
היום כבר העריב והעיר אורותיה הדליקה. רוח דרומית יבשה וחמה ניסתה להעיר את צמרות הדקלים ששרדו איכשהו בשדרה המרכזית למרות שבקושי קיבלו השקיה. הם פנו דרומה ולפני הרחוב שהוביל למלון "הנסיכה" ירדו חזרה לכיוון חוף המגדלור. כשנכנסו למקום של ג'קסון טפח על פניהם משב דלוח של מאווררים שהזיזו את החום מימין לשמאל ומלפנים לאחור והביא תועלת מועטה. ברמקולים הצטרחה ג'ניס ג'ופלין בטונים גבוהים מידי לטעמו של יואב. "לך תגיד למלעון להוריד קצת ווליום. תסביר לו שאנשים לפעמים גם מעוניינים לשמוע את עצמם. די מוקדם עכשיו ויש להניח שהוא עוד לא שתוי מספיק בשביל להתעקש על הקקפוניה הזו".
התישבו בשולחן פינתי. השעה היתה שמונה והמקום היה דליל. זמן הבליינים הכבדים עוד לא הגיע. שתי מלצריות ישבו בקדמת הדלפק ושוחחו ביניהן. אחת מהן היתה בלונדה תוצרת חוץ, כנראה אורחת קייצית מארצות הקור שמממנת במלצרות ארעית את הטיול למזרח. היו עליה כישורים גופניים בולטים ולבושה היתה בשורטס, גופיה ושיער זולג אחוז בזנב סוס. השניה היתה מקומית ללא ספק. נראתה צנועה בממדיה יחסית לחברתה ותווי פניה נעימים. על אפה המחודד נחו משקפיים דקות מסגרת מוזהבת ועל גופה ג'ינס ארוך וחולצת טריקו פשוטה ולבנה. שיערה השטני היה אסוף בגולגול מעל העורף ולולא היתה יחפה היתה יכולה בהחלט להצהיר שהיא מורה בכיתה אלף והיו מאמינים לה. יואב סקר את שתיהן בעין מצומצמת, הרים יד וסימן לשבדית להתקרב.
להפתעתו ניתקה ממקומה דווקא המורה הממושקפת ופסעה לשולחנם. "אהלן וערב טוב חבריא, במה אוכל לעזור?" אמרה וחייכה. היו לה עיניים כחולות בהירות ויואב ציין לעצמו שגם החיוך בהחלט נחמד והשיניים ישרות. כשהתקרבה קצת יותר ראה שהיא מנומשת קלות אם כי לא היתה ג'ינג'ית.
"מה קרה לגברת עם השיער הצהוב?" התעניין, "היא מטפלת רק בתיירים?"
"היא צריכה לקבל כל רגע שיחה מהבית בפינלנד", הסבירה המנומשת, "לפיכך תצטרכו להסתפק בי. אז - גולדסטאר או קרלסברג?"
"גולדסטאר זה סבבה", אמר יואב, "קרלסברג עוד יותר סבבה", אמר מוסא, "ואם אפשר וזה לא מכביד אז גם דף ועט. אנחנו מעוניינים לחשבב חשבונים, ותודה מראש", והמורה מכיתה אלף דילגה בצעדי מחול אל מעבר לדלפק אל ברזי הבירה.
"חמודה", סיכם מוסא קצרות, "מכיר אותה. יאללה דוקטור, מה הסיפור של האפוקסי שר שהזכרת ומה הוא יודע לעשות חוץ מלשיר?"
"אפוקסי-מאר", תיקן אותו יואב, "מאר - על שם הים, בלעז. חומר מיוחד לתיקון ספינות עץ".
"ומה הוא יודע לעשות?"
"בלי להכנס לפרטי התערובת רק נגלה שאם מורחים אותו בשכבה הנכונה על עץ ישן, הוא מחזיר לו את התפקוד והאון בחלציים לעוד כמה שנים. אחרי כן, תסלח לי, תצטרך להתחיל לחשוב על משהו קצת יותר מודרני".
"יקר?"
"יקר מאוד, אבל הכרחי".
מוסא נאנח. "נו, אם אין פתרונות אחרים, אבל שפירא אמר לי שאפשר לסמוך עליך אז נצטרך לבדוק את זה".
"לפי מצב החומר אין לך הרבה ברירות".
"ותגיד, מאיפה לך הידע הזה? ככל הידוע לי בחיל הים אין ספינות מעץ..."
"לפני שנתיים היתה לי חופשה ארוכה מהצבא. לא היה עליי גרוש והייתי חייב למלא קצת את הכיס בכסף רענן אז בערך חודש ביליתי בטבריה בהספנת סירות מטיילים עשויות עץ על הכינרת. הרבה דברים מעניינים למדתי שם".
המנומשת מכיתה אלף חזרה עם מגש ועליו שני בקבוקים וצלוחית של בייגלך. גם הפעם השתמשה לצרכי תנועה והתקדמות בצעדי ריקוד ויואב תהה אם ג'ניס שעדיין ייללה ברקע היא המקפיצה את צעדיה. היא התחילה לעניין אותו.
לגמו וחישבו והחליפו פרטים וסיפרו קצת תולדות ואחר כך התעייפו, ובשעה תשע הכריז מוסא שמספיק לו מהיום הארוך הזה והוא ישמח קצת לנוח ולגלגל את הפרוייקט בראש לפני שייפול למיטה, אבל יואב הגניב מבט נוסף במנומשת שריצדה בין השולחנות שהחלו להתמלא בסובאי לילה והודיע שהוא יישאר עוד קצת. מוסא משך כתפיים, ניגש אל הבר לשלם על הבירה של שניהם ואז הלך לו והמנומשת נקראה לדגל. היא הגיעה בנענועי עכוז שמחים נכונה ומזומנה לשרת.
"אם הבירה לא נגמרה בחבית אשמח לעוד חצי", אמר והיא הנהנה והפליגה משם לברזים והוא ציין לעצמו שיש לה חיוך יותר נחמד מרוב המלצריות שהגישו לו בירות בעבר. כשחזרה הביאה עימה בנוסף לפכסמי הבייגל גם צלוחית זיתים.
"הופה", אמר יואב, "אני רואה שסיבוב שני מזכה אותנו בבונוס קטן. יפה מאד מצידכם".
"מה זאת אומרת מצידכם?" התרעמה המנומשת, "זו יוזמה פרטית שלי. חוקי הבית לא מעניקים בונוסים כל כך מהר. תצטרך להזמין עוד משהו בשביל להחשב כלקוח הראוי לשכר עידוד".
"ובמה זכיתי?" התעניין, ורשם לעצמו בזיכרון שחוץ מחיוך יפה היא כנראה גם שנונה במקצת ושנינות, מן המפורסמות היא, מוסיפה נופך מעניין למקצוע המלצרות כשהראש מתחיל להיות כבד מאלכוהול.
"זה בזכות הכיתוב על החולצה שלך, מצא חן בעיניי", וחייכה שוב. על החולצה היה מוטבע משפט ברוח אמרה של צ'רצ'יל: "פוליטיקאי זה מדינאי שבודק את הזרימה של הביוב מהפתח הלא נכון".
"כן כן", הוא נענע ראש בשובבות, "המשפט הזה כבר הפיל ברשת כמה וכמה נערות. אני שמח לראות שאת מעריכה נכונה משפטים פוליטים".
"זה נראה לי יותר כמו משפט על מדינאות, לא על פוליטיקה. יש הבדל. אני יכולה להסביר לך אבל לא עכשיו כי לאדון בעל הבית ג'קסון יש גם כמה משפטים על לקוחות חסכניים ותיכף הוא יעביר אותי תחקיר מה אני עומדת ומקשקשת כאן בלי להביא הזמנות", מישהו מאחוריו סימן לה לבוא והיא פנתה ללכת ואז סובבה את הראש חזרה. "יש מצב שאתה גם מזמין עוד משהו חוץ מבירה? כי תיכף הטבח הולך והמטבח נסגר ואתה מתייבש אלא אם כן סיימת כאן להיום".
הוא נזכר שמזמן לא אכל. "לא, עדיין לא סיימתי כאן להיום", להיפך חשב, ממש להיפך, נראה לי שהלילה רק מתחיל. "סבבה, תביאי תפריט כשתחזרי".
זה הצחיק אותה. "איזה תפריט מה תפריט. יש דג על הגריל עם צ'יפס וסלט או פיתה וחומוס. סה טו", אמרה וסיימה בקידה נלעגת וחיננית, "תתלבט לך קצת ואני תיכף חוזרת", והלכה.
הוא עקב אחרי אחוריה השובבים הנעים בין השולחנות וחשב על כמה משפטי המשך לשיחה שהתחילה למצוא חן בעיניו יותר ויותר. היא שבה ולהפתעתו התיישבה בכסא הנטוש של מוסא. "יש החלטה?" ואז סקרה אותו בהתעניינות.
"על מה מסתכלת?" שאל, "את עדיין מעיינת במשפט של החולצה?"
"אני מנסה להבין מה צבע העיניים שלך. נראה שהימנית בהירה יותר מהשמאלית. התאורה פה עמומה מידי בשביל לדעת. אולי אצטרך לראות אותן באור יום. כבר החלטת מה תזמין?"
"נלך על דג. ואחרי שתביאי אותו נדון איפה אפשר למצוא עכשיו אור יום בשביל להבהיר את הסוגיה של העיניים".
כשחזרה עם הדג והצ'יפס אמר "עוד לא אמרת לי מה שמך. שתדעי לך שבדרך כלל אני נמנע מלתרום את העיניים שלי למחקר באור יום למי שאיני יודע את שמו". והיא אמרה "בטי".
"בטי?" הוא הופתע, "ומאיפה זה הגיע? את לא נראית תוצרת חוץ?"
היא הטילה ראש לאחור בצחוק גדול. "אני תוצרת קיבוץ משמר השרון וזה מגיע מבתיה". היא קמה, "יש לי עוד כמה לקוחות פה אז אני לא יכולה לשבת איתך כל הערב. תסיים את הדג ונדון בתשלום ובעוד כמה נושאים שעלו על הפרק. אוקי יואב?"
שוב הופתע. "מאיפה את יודעת איך קוראים לי?"
"הא, מוסא הממזר גילה לי לפני שהלך. אתה יודע, גם לי יש עיניים ואני לא זקוקה לאור יום כדי להניח אותן על מישהו חמוד", קרצה והלכה לה והוא סיים לאכול ושילם ויצא החוצה והתלבט מה עושים עכשיו כי המשמרת שלה בטח תמשך לפחות עוד כשעה. כבר היה ברור לו שהוא לא הולך מפה לשום מקום בלעדיה. אחר כך הדליק סיגריה והתיישב על שפת המדרכה, ואחרי הסיגריה השלישית נכבד ראשו ונשמט. העייפות השתלטה.
מגע עדין של יד מחליקה על לחיו הקפיץ אותו והוא ניעור ונזקף. "כבר חשבתי שהלכת בלי לומר לילה טוב", אמרה בטי, "אבל אם אתה מתכוון להעביר את הלילה בישיבה על המדרכה אולי אשאר איתך קצת".
"עוד לא סגרנו את נושא צבע העיניים שלי אז אני לא יכול ללכת באמצע הדיון. חוץ מזה יש לי בארון עוד כמה חולצות מעניינות, ואני צריך לדעת מה תחשבי עליהן".
קם והושיט לה יד. "בואי, נלך לחפש לנו אור יום".
