ראשית חיי בכפר כירייה שבתימן הרחוקה. אבי היקר נפטר כשהייתי ילד רך, וכעבור שנים אחדות עזבנו את הכפר מבלי להביט לאחור ויצאנו למסע – אימי ושמונת אחיי – בדרך לארץ ישראל. בדרכנו המפרכת ידענו תלאות וקשיים רבים, ובהגיענו לארץ תלאותינו לא תמו. משפחתנו נדדה בין מעברת ראש העין למחנות העולים אלישיב ועמק חפר, והתיישבה לבסוף בתנובות.
בשנות נעוריי זכיתי ללמוד בבית הספר החקלאי בחדרה, שבו אכלתי לשובע לראשונה מזה תקופה ארוכה, נחשפתי לאהבת הארץ ולשירי המולדת והחשוב מכול – למדתי לראשונה קרוא וכתוב. כך נפתח בפניי עולם חדש ועשיר של ידע ויופי שלא ידעתי כמותם. מאז לא הפסקתי לקרוא ולכתוב. עם סיום לימודיי חזרתי למשפחתי, נישאתי לשרה ויחד הקמנו בית, משפחה. ומשק לתפארת. לצד כל אלה, לאורך השנים הייתי פעיל בחיי התרבות וחבר מרכזי בוועד המושב, תרמתי את חלקי ככל יכולתי לחיי הקהילה שלנו. היישוב שהחל את דרכו כמחנה אוהלים קטן ודל, הפך בזכות עבודה קשה, חריצות והתמדה למושב משגשג, טובל בירוק.
שנים רבות חלפו מאז הייתי ילד רעב וסקרן, אבל הזיכרונות מהימים ההם. עדיין חיים בי, מעוררים בי פליאה, התרגשות וצער, מבקשים ממני לספר לכם את סיפורי.
