"אחותי וורקנש התעוררה פתאום משנתה. היא שמעה את ההתארגנות של המשפחות שעמדו לצאת לדרך ומיהרה להעיר את אבי ואת אחותי הקטנה. 'הם הולכים! הם הולכים" היא קראה."
המשפחות האחרות חשבו לעזוב בלעדינו, חששו שהדרך תהיה קשה מדי למשפחה עם חמש ילדות ואף לא בן אחד, שנהפוך לנטל. ובכל זאת, אבי היה נחוש בדעתו שגם אנחנו נצא לדרך ונעלה לירושלים.
סיפור המסע שלנו מאתיופיה לארץ ישראל הוא סיפור על אמונה ואהבת השם, על בנות שלקחו על עצמן את תפקידי הבנים כדי לשרוד. זה סיפור על תשישות ורעב, מחלות ואובדן, תלאות וייסורים שלא הסתיימו עם ההגעה לארץ הקודש.
זהו גם סיפורו של עץ אחד באשקלון, שהפך קדוש עבור המשפחה שלנו ובני קהילתנו.
את הסיפור של משפחתי, משפחת סמו, אני מספרת ברגשי געגוע עמוק ואהבה ללא תנאי להוריי: עלם אברהם ובידגלי סמו, זכרם לברכה, שבזכות אישיותם האצילית, יושר לבבם וצניעותם, אהבתם ורגשי ההודיה לאלוקים – הצלחנו לעלות ארצה ולהתאקלם בה.
ספר זה נכתב לעילוי נשמתם.
אורנה סמו צגהון
2002
