בעורקיי זורמת אדמת החמרה החולית של פתח תקווה וחזרזור. אם אעצום את עיניי אריח את ריחה הרענן, את טעמה מתחת ללשוני. האדמה הפורייה, מצע החקלאות, שכבת החול שראשיתה העתיקה בחול נודד שנעצר במישורי החוף, הלך והתחמצן עד שהחליד והאדים ונהפך לחמרה המוכרת. החמרה המשמשת הזנה לגידולים אשר צומחים ממנה, אותה אדמה אשר ינקתי, שבה אני נטוע ואשר בשורשיה נבטה בי זהותי – ארץ־ישראלי, פלאח פלשתינאי, איש אדמה, נוקד.
בשמונים ושמונה שנות חיי צברתי קילומטראז׳ נאה של הרפתקאות ומפגשים אנושיים, שאותם ביקשתי לאסוף לאלומה אחת. עלילות חיי פרושות בין פתח תקווה החקלאית לבין עין כרם, בין אילת לבין עתלית, בין סן פרנסיסקו לדרום אפריקה. תמצאו בהן טיפוסים מטיפוסים שונים, סוחרים בשוק, פועלי בניין, נהגי משאיות, כבשים, פרדות, אופנועים ואוניות. תמצאו בהן אותי. מעל כל אלה מזדהר מפעל חיי – משפחתי – אשת חיקי, חמש בנותיי וחמשת נכדיי. הם עבורי הסיבה לקום בכל בוקר ולאסוף עוד אנקדוטות, שיישארו עימם תמיד.
