הייתי בת שבע כשאבא ואמא נעלו את ביתם שבגרמניה, ויחד עם אחותי הבכורה ואחי התינוק ברחנו. גדלנו בבית שבו אבא יוצר מפות ורקמות יפיפיות, למדנו את ערכן ולכבוד איזה יום נועדה כל מפה או רקמה. המסע לארץ ישראל נמשך כמה שנים אך בסופו מצאנו את חיפה ואת מקומנו במדינה שבדרך. כנערה מתבגרת נהניתי מהפעילויות בתנועת הנוער, המשחקים בקבוצת ההוקי, ומערבי הריקודים אליהם הגעתי בתלבושות הכי יפות שלי. היתה לי גם הזכות לקחת חלק במאבק על הקמת המדינה, בעשייה קהילתית התנדבותית לאחר הקמתה ובניית בית ומשפחה בארץ ישראל.
כיום אני בת תשעים ושתיים, יש לי זמן להרהר בקורות חיי, במשפחתי שכבר איננה ובזו שבניתי יחד עם משה בעלי ז"ל, משפחה שאני אוהבת וגאה בה
בכל יום מחדש.
לעתים בשעת הערב, בזמן שהמוני ישראל צופים בטלוויזיה, מתעדכנים בחדשות, מתווכחים על ענייניי דיומא, אני ניגשת לאוצר של אבי ז"ל, מוציאה מפה או כיסוי לחלה של שבת, מלטפת את הזיכרונות הטובים, מודה לאלוהים על כל הטוב שהוריי עשו בשבילי.