אפשר לתפוס את מהלך החיים כגזרת גורל, כיחידת זמן שבה אין לנו כל שליטה על גורלנו. זוהי הגישה הפטליסטית – "כולו מן אללה" – או בשם אחר, הגישה הדטרמיניסטית – "מה שהיה הוא מה שיהיה". לעומתה, יכולים חייו של אדם להיתפס כתקופה בעלת תוכן וערך שהאדם פועל ויוצר בה משלו, בדרכו, תוך שהוא שזור במארג הדורות שקדמו לו ובאלה הבאים אחריו.
כאלה הם חייו של בני, מלאים בתוכן ובעשייה. תמיד בחזית, כמפקד, תמיד בשדה, "בדרכים שסמרו מאימה ומדם". הייתה לו הזכות לקחת חלק בכתיבת ההיסטוריה של מדינת ישראל, בפרק המרכזי על הגנתה. הוא עשה זאת בהשקט ובבטחה, ותמיד הצניע לכת.
וכמו "מטפסי ההרים הגבוהים" בשירו של המשורר יהודה עמיחי, "שעושים להם מחנה בסיס בעמק לרגלי ההר, ומחנה אחת ומחנה שתיים ומחנה שלוש בגבהים שונים בדרך לפסגה, ובכל מחנה ישאירו מזון וצידה וציוד, כדי להקל על עצמם לקראת הטיפוס האחרון וכדי לאסוף הכול בדרכם חזרה, שיעזור להם בדרכם למטה," כך יצא בני מבסיס האם של משפחתו ומורשתה בדרכו לפסגות חייו.
בכל תחנה זיכרונות, אהבות וחלומות, מחירים, כאבים ואובדן. בני משתף אותנו ומספר לנו מה השאיר בכל תחנה ומה לקח איתו להמשך הדרך.
המומחים נחלקים בשאלה כיצד בוחר אדם את דרכו. האם זה קשור בחוויות המכוננות בילדותו, או בהשפעת החברה שבה גדל? ואולי הדרך היא הבוחרת באדם?
תחנות בני, כאן קודקוד! מלמד אותנו על תשובתו של בני – הדרך הצפונה לאדם היא בידיו. גם אם הדרך בחרה בך, יש לך את היכולת להחליט כיצד תהלך בה – למה תשים לב? ממה תתעלם? עם מי תלך ובאיזה קצב? מה תאסוף לתרמילך ומה תותיר לבאים אחריך?
גדעון טרן