"בהינתן הסימן התחלנו לרוץ. רצתי בידיעה שחיי וגורלי תלויים במהירות ובהצלחת המשימה. החול המדברי החם נמעך תחת סוליות נעליי הנחושות, מסביבי אנשים נפלו, קמו והמשיכו לרוץ וגם אני נפלתי מספר פעמים, אך בכל פעם שהייתי למטה הכרחתי את עצמי לקום הכי מהר שאני יכולה ולהמשיך לרוץ".
בגיל ארבע עשרה התנתקתי ממשפחתי ומהחיים שכה אהבתי בבגדאד. השווקים הסואנים, האירועים המשפחתיים, הרחצה בנהר החידקל עם
החברות והפעילויות בתנועה הציונית היו חלק מחלקי הפזאל שהרכיבו את מי שאני. בדרך לא דרך הגעתי לארץ ישראל, הקמתי משפחה ענפה וכיום בגיל שמונים יש לי את הזמן להביט לאחור ולספר לכם כיצד התרחשו הדברים מנקודת מבטי.
