בשנת 1939 כשברור היה ששערי אירופה נסגרים עלינו ועומדת לפרוץ מלחמה, ניסו הוריי להבריחנו מאירופה לכל מקום שרק ניתן. לאחר מאמצים רבים הם קיבלו אשרות כניסה לשנחאי, המקום היחיד שעוד אפשר ליהודים להגיע אליו. הייתי אז רק בן חמש-עשרה אבל ידעתי מה אני רוצה, "אני לא מצטרף אליכם לשנחאי, אני אמתין באיטליה עד שאקבל את אשרת ההגירה ואוכל להפליג לפלשתינה," אמרתי לאבי בנשימה אחת. למרות שהייתי נחוש בדעתי המילים שבקעו מפי הכאיבו לי. אבי הביט בי בתדהמה.
הגעתי לנמל תל אביב ימים ספורים לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה, כשבידיי שתי מזוודות וסרטיפיקט של עליית הנוער. לא יכולתי אפילו לדמיין לאן יתפתחו חיי.
זכיתי לחיות חיים מלאי עניין ומשמעות. חיי המקצועיים היו שלובים בחיי המדינה וביסוסה, החל בימים שלפני הקמתה כששירתי כנוטר ובהמשך הדרך בתפקידיי בחיל האוויר ובתעשייה הביטחונית. כינונה של המדינה הוא לדעתי המעשה הגדול ביותר שנעשה במאה העשרים ואני גאה שזכיתי לקחת בו חלק.
ובפן האישי, המשפחה שהקמתי עם איה אשתי וקשריי עם משפחתי המורחבת ועם החברים שרכשתי לאורך הדרך, ממלאים את ליבי בסיפוק ובשמחה.
אני לא חושב שאני בן אדם מיוחד. אני חושב שפשוט חונכתי על הערכים הנכונים וזה מה שעשיתי, מתוך אמונה בדרך ותחושת שליחות.
