מחבר: Gilboa dakar

צופית וגלבוע שלום, לאחרונה פניתי אליכם לסייע לי בהוצאת ספר זיכרונות אותו כתבתי. לפני מספר ימים קבלתי את עותקי הספר מבית הדפוס, אליו הפניתם אותי,

הרעיון להעלות את זיכרונותיה של אמא קינן במוחי זמן רב. ככל שחלפו השנים, הרצון התגבר ואפילו הבאנו לאמא רשמקול כדי שתקליט את זיכרונותיה. אולם החלום

לגלבוע היקר שלום רב, אלפי תודות על העבודה היפה שעשית ביצירת הספר על חיי: "ההולך בדרכו". התרשמתי מאד מהגישה היסודית שלך, שלוותה ביצירתיות וביכולת הכתיבה

לאחר שאמא שלי בת ה- 90 אמרה לי, באחת השיחות, שהיתה מאוד רוצה לכתוב את הזיכרונות שלה אבל "זה בטח כבר לא ייצא…" החלטתי לגרום

ברחוב אלנבי 38 בתל אביב עבד בשנות השישים והשבעים מוכר עיתונים מבוגר, שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. כל בוקר כשצעדתי למקום עבודתי הסמוך שמעתי אותו

לא פעם כשהגעתי לבקר את סבא הוא ישב מול הטלוויזיה וצפה בסרט טורקי. "תראה! תראה מה זה", היה אומר ומצביע על המסך, "הבן שלו לא

כשאני מוציא את בקבוק הערק מהסלסלה שלי החדשים מרימים גבה. "אני כבר בן חמש-עשרה" אני אומר ומצית סיגריה. הפסקתי ללכת לבית הספר, נמאס לי לחטוף

הלידה הסתיימה בשלום, התינוק הונח על אמו ושניהם בכו. האחות החביבה הציעה לאב הטרי להוריד חולצה ולחבק את התינוק. ישי פרש את זרועותיו והאחות הניחה

מה שלגמרי שלח אותי לחוויה חוץ גופית היה הרגע שבו האב הצעיר ניגב את אשכיו של העולל. לפני כמה שנים הגיעו אלינו חברים עם התינוק