הרעיון להעלות את זיכרונותיה של אמא קינן במוחי זמן רב. ככל שחלפו השנים, הרצון התגבר ואפילו הבאנו לאמא רשמקול כדי שתקליט את זיכרונותיה. אולם החלום לא התגשם.

חברה סיפרה לי על ניסיונה בכתיבת זיכרונותיה של אמה, בהגיעה לגיל  תשעים. ואז עלה שמו של  גלבוע דקר שכתב את ספרה. כך נוצר הקשר שאפשר את הגשמת  החלום. הספר קרם עור וגידים ויצא לאור לשביעות רצוני המלאה.

גלבוע, סופר צללים מיומן שידע להקשיב ולשאול, לפעמים להציע, ודרך הדיאלוג המפרה הזה הוארו גם הפרטים הקטנים ועוד פינות נשכחות, ולא פעם הם שהעניקו לספר את החיוּת, ההומור והעניין.

הסבלנות שלו, הזמינות שלו, העבודה על כל דבר, אפילו אם מדובר היה בחזרה על התהליך בשביל לתקן נקודה או פסיק הייתה מדהימה.

 לא קל  לעקוב אחרי מסכת הסיפורים של הקשיש (אמא בת 91) וגלבוע, בעדינותו ושלוותו, ידע לנתב את הנאמר כדי שמלאכת ההרכבה תהיה מושלמת.

למי ששואל את עצמו האם שווה לעבוד עם גלבוע – כן, זה שווה ובגדול. 

כעת, כשאני רואה את אמא קוראת בהנאה את סיפורה, מביטה בתמונות המזכירות נשכחות  אני בטוחה בבחירה. מיומנות העבודה של גלבוע היא זו שמעצימה את החוויה ומעניקה לאמא ולנו זכרון עד. 

תודה גם לצופית, רעייתו, שתרמה ממיומנות הצילום שלה.