כשאני מוציא את בקבוק הערק מהסלסלה שלי החדשים מרימים גבה. "אני כבר בן חמש-עשרה" אני אומר ומצית סיגריה. הפסקתי ללכת לבית הספר, נמאס לי לחטוף מכות מהמורים, בבוקר במקום ללכת לבית הספר אני צועד ברגל ל"ביצה" – מאגר המים החדש שיצרו ממש קרוב לבית שלנו, על גבול העיר חולון, כנראה עבור החקלאים המקומיים. אנחנו קוראים לבריכה הגדולה ביצה למרות שהיא די נקייה. יש לי אפילו סירת דייג מאולתרת, גיגית גדולה שמערבבים בה בטון בעזרתה אני שט למרכז הביצה, רק אני לבדי, זורק חכה למים וממתין. כשחם לי אני פושט את החולצה וקופץ ראש.
כאן בביצה אני המלך, כאן המבוגרים נותנים לי כבוד, לא סטירות, כאן הם אומרים זה לזה: "תבקש מאליעזר שילמד אותך לקשור את הקרס" או "תבקש מאליעזר שילמד אותך איך להכין בצק טוב", והם מתיישבים לידי ושואלים. הם רוצים ללמוד ממני בעיקר איך לשלוף את הבורים, המושטים והקרפיונים מתחתית הביצה היישר אל הסלסלה שלהם, כמוני. אני אוהב ללמד ולהסביר להם.
כשאני במרכז הביצה, החכה במים מחכָה לדג שינגוס בחתיכות הבצק שתליתי עליה, המחשבות שלי נודדות. אני נזכר למשל במנהל בית הספר שלי, שמואל זילבר, שלרוב מהמפגשים עימו יצאתי עם לחיים אדומות. אם היינו חמישה ילדים שנתפסנו בקונדס כלשהו, הוא היה מעמיד אותנו במשרד שלו זה לצד זה, רק מהמתח אפשר היה לקבל התקף לב. ידעת שהסטירה תגיע והדופק דוהר בך כמו סוס שהכיש אותו נחש, אבל שמואל רק עמד והסתכל בך עמוק בעיניים, ואז הוא היה לוקח צעד אחורה, ואתה כבר שכנעת את עצמך שהכול בסדר, אפשר להירגע, שום דבר לא הולך לקרות, הנה, המנהל הבין שזה היה רק – בום! זרוע ימין שלו נורתה, פוגעת בראשון בשורה, התחיל לכאוב לך כבר כששמעת את החבטה בלחי הראשונה אפילו אם היא לא שלך, כף היד שלו לא פספסה אף לחי, גם לא את שלי למרות שקיוויתי.
אחרי סטירה שכזאת אתה מבטיח לעצמך שיותר לא תעשה שטויות או לפחות לא תיתפס, אבל מה לעשות, זה חזק ממך כשאתה ילד. המורה לתנ"ך היה מרביץ על קצה האצבעות עם סרגל, סגן המנהל חשב כנראה שכדי להתקדם בדרגות הוא צריך גם להכות אותנו.
על הסירה הבטוחה שלי אני מתגעגע רק למרים, חברה שלי, עכשיו כשאני חושב על זה אולי אני חייב תודה למורה שלי חמימה שהשאירה אותי כיתה. מרים נכנסה לכיתה שלנו, שתי צמות לראשה, מבט מבויש. "היי ילדה" קראתי אליה, "יש לך ארבע גרוש?" היא לא היססה, "בשביל מה לך?" לחשה. "לעשות פצאץ" אמרתי והסברתי לה איך מפוררים גפרור לבורג מיוחד ומעיפים אותו על הקיר כדי שיתפוצץ. הפכנו לחברים כבר אז, אחר כך הגעתי לבית הספר רק כדי לראות אותה, לשבת בספרייה גב לגב עם ספר של הרולד רובינס ולקרוא במשך שעות. כך גם לא הסתבכתי עם המורים וגם יכולתי לבלות עם מרים.
אני מרגיש נשיכה, הדג המסכן הזה העיר אותי ממחשבותיי, חמישים שנים חלפו מאז, הביצה כבר מזמן לא קיימת, כבישים מהירים חוצים את זיכרונות ילדותי, אני מכה לאחור את האוויר עם החכה שלי, תנועה חדה ומהירה, אין ספק שהדג הזה נתפס, כשאני מחזיק אותו בידי אני מביט בו בעיניים. אתה תהיה של מרים אני אומר לו.