לא פעם כשהגעתי לבקר את סבא הוא ישב מול הטלוויזיה וצפה בסרט טורקי. "תראה! תראה מה זה", היה אומר ומצביע על המסך, "הבן שלו לא בא לבקר", ואז מדביק את קצה הלשון לחך, מושך אותה לאחור ומצקצק: "צֶה צֶה צֶה" ומיד אחרי הגיעה האנחה, "אחח אחח אחח…"

הבטתי על סבא שלי וחשבתי שאולי בגלל שהוא גילה את הטלוויזיה בגיל מאוחר, הוא לא מבין את הרעיון שזה רק סרט. "זה רק סרט סבא", אמרתי והוא ענה, "כן אבל, לירות בחבר שלך בשביל כסף? צֶה צֶה צֶה.. אחח אחח.. ככה מתנהגים?" שאל והעביר יד על השפם.

סבא שלי נפטר לפני עשרים שנה בערך, הזיכרון ממנו מתפורר כמו צבע על בית נטוש, אבל יש זיכרון אחד שנדבק טוב.

סבא שולח יד לקופסת סיגריות מסוג TIME מושך סיגריה אחת ומכניס לפה. הסיגריה הקצרה נלחצת בין שפתיו כשהוא מגשש אחר המצית מבלי להוריד את עיניו מהמסך, להבה גדולה מדי מגששת ומוצאת, האור הצהוב מאדים את קצה הסיגריה והמצית מושלכת בחזרה לשולחן. אני יושב על כורסת הבד עם משענות העץ החלקות, באצבעותיי מלטף את גימורי העץ בחלק המעוגל כלפי מטה ולא יכול להוריד את העיניים מסבא.

כשהוא מעשן שפתיו מתכווצות ומושכות את העשן במשך שניות ארוכות מאוד, לאט לאט, מבלי לקחת הפסקה כמו שראיתי מבוגרים אחרים עושים, אני עוצר את נשימתי וסבא עדיין שואף לאט מהסיגריה שהולכת ומתקצרת בקצב קבוע, אחיד ואיטי. סבא ממשיך לינוק ממנה בחוסר תשומת לב או התרגשות יתרה עד שהיא מגיעה לקצה אצבעותיו.

ואז, כשיש יותר אפר מסיגריה, הוא מפיל הכול למאפרה ומועך את הבדל מבלי לוותר לו. אני מביט בו מהופנט כמו ילד במופע קסמים, לא נושם ולא מסיר את העיניים ממנו. אני מחכה שהעשן ייצא וכשזה לא קורה אני נלחץ קצת. ואז, במקום לפלוט את העשן סבא לוקח שאיפה אחת ארוכה ועמוקה של אוויר נקי וזהו. העשן נעלם. קסם.

עדויות לבנות אפרוריות זעירות נפלטות במתי מעט מהאף של סבא ומלטפות בעדינות את השפם המוקפד, אני עדיין לא נושם, מחכה שהוא יפלוט את שעישן אבל סבא רק מרוכז בסרט שמאכזב אותו. "צֶה צֶה צֶה… ככה מתנהגים לאח שלך?" הוא שואל את שחקן הטלוויזיה הטורקי ומסכם: "צֶה צֶה צֶה, אחח אחח אחח.."

אחרי שסבתא נפטרה הוא החליט למות. אחרי כשנה הוא נכנס לבית החולים בפעם האחרונה, כשאין הגדרה ברורה במה הוא חולה או ממה הוא סובל. עמדתי מחוץ לחדר הטראומה בבית החולים וולפסון בחולון, רופא ערבי רכן מעליו וביצע בו החייאה כאילו זה הסבא שלו. אני אמנם הייתי רק בן חמש-עשרה אבל הבנתי שאין טעם, ככה הבן אדם החליט. אפילו לא כעסתי עליו.

סבא לא עזב את העולם הזה לפני שהתיישב על כורסת בית החולים, ימים אחרי שלא ירד ממיטתו, ועישן סיגריה אחרונה בשאיפה אחת ארוכה ומהפנטת.