סדנת "את מי זה מעניין בכלל?"

"אל תקרא היסטוריה, קרא ביוגרפיה שם תמצא חיים בלי תיאוריה" - בנימין ד'יזראלי.

הרבה פעמים בעבודתי פגשתי נשים וגברים שבטוחים שהחיים שלהם לא מעניינים אף אחד. "בני המשפחה עסוקים, עובדים שעות רבות, עסוקים בטלפונים החכמים שלהם כל הזמן, הם לא פנויים לשמוע על החיים שלי, על מה שהיה פעם" – את המשפט הזה בגרסאות ובמבטאים שונים שמעתי שוב ושוב.

זה לא שהסיפור שלנו לא מעניין אותם, זה אנחנו, שלא מבינים שהסיפור שלנו הוא ה-סיפור הכי חשוב בעולם. הוא הסיפור של ילדות שכבר לא קיימת, של הקמת המדינה, של בניית הארץ, של "תקופת התפר" שבין חוט עם שתי קופסאות פח בקצה, לאסימון בנעל, לטלפון שאפשר לקנות בעזרתו בית בצד השני של העולם, לחתום על חוזה ולהעביר תשלום בעשר דקות.

מה בסדנה?

נדבר על פעם והיום. על המשפחות שלנו, הרצון והיכולת שלהם להכיל את סיפור חיינו.

נתחלק לקבוצות קטנות, בהן תחת הנחייה, נשתף באירועים מרכזיים בחיים שלנו ובהיסטוריה של מדינת ישראל (לדוגמה: איפה היינו ביום ההכרזה על הקמת המדינה, עלייה ארצה, מגורים ועשייה בישראל ועוד).

בקבוצה הגדולה נספרר ונשתף את כולם בסיפורים מהעבר, נחפש דימיון ושוני בין כל הסיפורים. נקשיב בתשומת לב.  

אורך המפגש: שעתיים וחצי.

מחיר: 2,300 ₪

גלבוע דקר

אני בן 37, נשוי לצופית ואבא לדורון. אני כותב ב'חי בספר', עסק שהקמתי בשנת 2014 לכתיבת ספרי זיכרונות. הנחת היסוד שלי היא שלכל אחד יש סיפור חיים ששווה לתעד, ושעלינו מוטלת האחריות לתעד ולספר את סיפורם של הורינו. שם גם נמצאת האמת ההיסטורית שלעתים מוצגת בדרכים אחרות. כאמירתו של בנימין ד'יזראלי: "אל תקרא היסטוריה, קרא ביוגרפיה שם תמצא חיים בלי תיאוריה". בעבר לימדתי כתיבה יוצרת בבית ספר. כיום אני מכשיר בני נוער לכתוב ולתעד סיפורים עבור וותיקי הקהילה. אני בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד מהמכללה האקדמית תל חי.

המלצות ממשתתפי הסדנה

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן