מלך הביצה

כשאני מוציא את בקבוק הערק מהסלסלה שלי החדשים מרימים גבה. "אני כבר בן חמש-עשרה" אני אומר ומצית סיגריה. הפסקתי ללכת לבית הספר, נמאס לי לחטוף מכות מהמורים, בבוקר במקום ללכת לבית הספר אני צועד ברגל ל"ביצה" – מאגר המים החדש שיצרו ממש קרוב לבית שלנו, על גבול העיר חולון, כנראה עבור החקלאים המקומיים. אנחנו קוראים לבריכה הגדולה ביצה למרות שהיא די נקייה. יש לי אפילו סירת דייג מאולתרת, גיגית גדולה שמערבבים בה בטון בעזרתה אני שט למרכז הביצה, רק אני לבדי, זורק חכה למים וממתין. כשחם לי אני פושט את החולצה וקופץ ראש.

כאן בביצה אני המלך, כאן המבוגרים נותנים לי כבוד, לא סטירות, כאן הם אומרים זה לזה: "תבקש מאליעזר שילמד אותך לקשור את הקרס" או "תבקש מאליעזר שילמד אותך איך להכין בצק טוב", והם מתיישבים לידי ושואלים. הם רוצים ללמוד ממני בעיקר איך לשלוף את הבורים, המושטים והקרפיונים מתחתית הביצה היישר אל הסלסלה שלהם, כמוני. אני אוהב ללמד ולהסביר להם.

כשאני במרכז הביצה, החכה במים מחכָה לדג שינגוס בחתיכות הבצק שתליתי עליה, המחשבות שלי נודדות. אני נזכר למשל במנהל בית הספר שלי, שמואל זילבר, שלרוב מהמפגשים עימו יצאתי עם לחיים אדומות. אם היינו חמישה ילדים שנתפסנו בקונדס כלשהו, הוא היה מעמיד אותנו במשרד שלו זה לצד זה, רק מהמתח אפשר היה לקבל התקף לב. ידעת שהסטירה תגיע והדופק דוהר בך כמו סוס שהכיש אותו נחש, אבל שמואל רק עמד והסתכל בך עמוק בעיניים, ואז הוא היה לוקח צעד אחורה, ואתה כבר שכנעת את עצמך שהכול בסדר, אפשר להירגע, שום דבר לא הולך לקרות, הנה, המנהל הבין שזה היה רק – בום! זרוע ימין שלו נורתה, פוגעת בראשון בשורה, התחיל לכאוב לך כבר כששמעת את החבטה בלחי הראשונה אפילו אם היא לא שלך, כף היד שלו לא פספסה אף לחי, גם לא את שלי למרות שקיוויתי.

אחרי סטירה שכזאת אתה מבטיח לעצמך שיותר לא תעשה שטויות או לפחות לא תיתפס, אבל מה לעשות, זה חזק ממך כשאתה ילד. המורה לתנ"ך היה מרביץ על קצה האצבעות עם סרגל, סגן המנהל חשב כנראה שכדי להתקדם בדרגות הוא צריך גם להכות אותנו.

על הסירה הבטוחה שלי אני מתגעגע רק למרים, חברה שלי, עכשיו כשאני חושב על זה אולי אני חייב תודה למורה שלי חמימה שהשאירה אותי כיתה. מרים נכנסה לכיתה שלנו, שתי צמות לראשה, מבט מבויש. "היי ילדה" קראתי אליה, "יש לך ארבע גרוש?" היא לא היססה, "בשביל מה לך?" לחשה. "לעשות פצאץ" אמרתי והסברתי לה איך מפוררים גפרור לבורג מיוחד ומעיפים אותו על הקיר כדי שיתפוצץ. הפכנו לחברים כבר אז, אחר כך הגעתי לבית הספר רק כדי לראות אותה, לשבת בספרייה גב לגב עם ספר של הרולד רובינס ולקרוא במשך שעות. כך גם לא הסתבכתי עם המורים וגם יכולתי לבלות עם מרים.

אני מרגיש נשיכה, הדג המסכן הזה העיר אותי ממחשבותיי, חמישים שנים חלפו מאז, הביצה כבר מזמן לא קיימת, כבישים מהירים חוצים את זיכרונות ילדותי, אני מכה לאחור את האוויר עם החכה שלי, תנועה חדה ומהירה, אין ספק שהדג הזה נתפס, כשאני מחזיק אותו בידי אני מביט בו בעיניים. אתה תהיה של מרים אני אומר לו.

לשתף זה כיף

כתוב/כתבי תגובה

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן