הפסנתר עמד בסלון ביתנו שבניו- יורק מהיום הראשון, אבל איכשהו הצלחתי לחמוק ממנו ומהורי שביקשו שאנגן משהו. ערב אחד אורח שהגיע מישראל התעקש. ההורים לחצו, "נו, סתם שילמנו?" אמר אבא, צחק והפנה מבטו לאישורו של האורח. התיישבתי מול הפסנתר, אצבעותיי רעדו. "כבר שנתיים שהוא לומד אצל המורה המהולל זיגי שטדרמן" השוויץ האב, "מכיר אותו?" שאל את האורח בגאווה.

"אם אני מכיר אותו?" ענה האורח בשחצנות, שולח את כדור הגאווה של אבי בחזרה כמו שחקן טניס מיומן, "הייתי חלק מהמפגינים שדרשו שיפסיק עם השטויות שלו בכנסייה" ענה האורח וגוש של רוק ירד בקושי בגרונו של אבי. אמא ניסתה להציל את המצב המביך ואמרה, "קדימה בייבי, נגן לנו משהו". שנאתי שהיא קראה לי כך, כאילו נולדנו שם ולא בדרום תל אביב. האצבעות כמעט והפשירו, אלא שאז האורח המשיך: "מי שמע על יהודים שמנגנים בכנסייה, איזה בן אדם אתה צריך להיות כדי לוותר ככה על היהדות שלך בשביל הגויים?"

בשלב הזה הדם שכבר הגיע לקצה האצבעות עלה לי לראש, זיגי, חברי הקשיש בשנתיים האחרונות, המורה שלי, מושפל כך בפניי. "רק שתדע לך, אדון יקר" אמרתי בקול נרגש ורועד, "שזיגי שטדרמן עשה דברים שבחיים לא תחלום עליהם."
"יפה מאוד אדון צעיר, אני רואה שאתה מעריץ את המורה שלך אבל מבחינתי אדם שמוותר ככה על יהדותו הוא לא ציוני, לא יהודי ולא ראוי. הוא ניגן יצירות דתיות נוצריות! מילא הוא היה עושה את זה לבדו אבל מאות אנשים יהודים הוא סחף לכנסייה באבו-גוש במשך חודשיים בשנה, בשבתות, אני כיהודי שומר מסורת לא יכול להסכים שיקרה דבר כזה בארץ ישראל". האורח הוציא מקטרת, מילא אותה בטבק והדליק. אבא לעולם לא מעשן בבית אבל הוא לא פצה פיו. "לפעמים בזמן השיעור שלנו, זיגי מספר לי על חייו. ידעת שמיד אחרי המלחמה הוא נסע לגרמניה לחפש את ההורים שלו? הוא התחזה לקצין בריטי, נסע בטנדר גנוב בין מחנות ההשמדה עד שמצא אותם ב'ברגן בלזן'. הוא הוציא אותם משם והביאם לישראל." כשסיימתי לומר את דברי שמתי לב שבקושי נשמתי ושליבי פועם בחוזקה, אבל לא יכולתי ולא רציתי להפסיק עכשיו.

"אני אמנם רק בן שש- עשרה, אבל אני יודע להבחין בין אלו שעושים מהלב, כמו זיגי וכמו ההורים שלי שמארחים אותך ומאפשרים לך למשל, להסריח את הבית שלנו במקטרת, לבין אנשים שניזונים רק מלהצביע על אחרים בזלזול". עמי! אמר אבי בקול תקיף אך גם בהנאה כלשהי, "כבד את האורח שלנו!" הוסיף. אמא קמה ממקומה ואמרה שהגיע הזמן לתה ועוגיות, האורח הפריח עוד עננה סמיכה בחדר.

אחרי דקות ארוכות של שתיקה אבא הציע ש"נסיים את הוויכוח המיותר הזה ואולי עמי, תנגן לנו משהו שלמדת לאחרונה?"

"אין לי מושג איך מנגנים בפסנתר" אמרתי, בשנתיים האחרונות למדתי מזיגי שטדרמן הרבה דברים על החיים, אבל לא לנגן על פסנתר.