להתחתן ולהיפרד באותו יום

ביום חתונתי עמד האולם היקר מוכן ומזומן, על שלל העיטורים, המנות היקרות והמוזיקה שנבחרה בקפידה לכל רגע ורגע. הכול היה שם, חוץ מהדבר הכי חשוב בעולם.

אמא שלי שכבה בהוספיס בתל השומר, ואם אתם לא יודעים מה זה אומר אני שמחה עבורכם. ההוספיס זו התחנה אליה הולכים האנשים שכבר לא יחזרו הביתה לעולם. בתחנה הם ממתינים לאלוהים או לכל יישות אחרת שהם מאמינים בה שתבוא ותיקח אותם למקום שאליו המתים הולכים.

כשסיפרתי לאמא שאני מתחתנת עם כרמל היא הייתה בעננים, אף אחד מאיתנו לא שיער שתוך חצי שנה בלבד היא תחלה ותגיע למחלקה שממנה באמת מגיעים לעננים. היא רזתה, צבע עורה האפיר, שיערה התדלדל עד לכדי ענפים דקיקים עייפים ועצובים שמבקשים לברוח. הכול היה רע ובכל זאת היא השביעה אותי שלא נבטל את החתונה. "אסור לבטל או לדחות חתונה," שבה ואמרה וגם הוסיפה, "אולי עוד אספיק."

אז לא ביטלנו, והתרגשנו, והלכתי וקניתי שמלת כלה לבד, בלי אמא. וצילמתי והראיתי לה בביקור היומי שלי אצלה. היא אישרה ויכולתי להמשיך הלאה, מאפשרת לה להיות איתי. בחרנו יחד מפות, ותאורה, ועוד בגד שיהיה לי נוח לרקוד בו – כאילו המוות לא צופה בי בהנאה מרושעת.

הצוות הרפואי בהוספיס, שברובו לא עסוק ברפואה אלא באהבה, בהכלה ובטיפול בחולה – כבר היה שותף מלא להתרגשות שלנו. אמא כל הזמן עדכנה וסיפרה להם ש"הבת שלי מתחתנת, היום היא תבוא אליי ונבחר שיר לריקוד הראשון." וכשהתלבטנו לגבי עיצוב החופה היא עשתה סקר בין החולים במחלקה.

בחרנו בחופה הפשוטה, שהחברים יחזיקו, בחרנו גם לבקר את אמא בבגדי החתן כלה בצהריים, נצטלם איתה ומשם ניסע לנוח קצת ואז לאירוע. אבל לא יכולתי לעזוב אותה, לא כך. היא הייתה כל כך חכמה כשאמרה לי לא להתאפר לפני שאני מגיעה אליה, שזה סתם ייהרס. ובאמת בכינו כל כך. היא שכבה במיטה שהוצאנו לדשא המרכזי, חולים ובני משפחות הביטו בנו, והתחבקנו.

היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שכרמל הוא בחירה מצוינת לחתן ולבן זוג. שזה היום המאושר בחייה. ואני בכיתי ולחשתי לכרמל, "איך נעזוב אותה כאן ונלך?"

עמדנו שם בדשא, כרמל ביקש מחבר שלו שירוץ לאוטו להביא משהו שהוא שכח. אמא ביקשה לשירותים ואני התיישבתי על כיסא ושתיתי כוס מים שהגישו לי. הייתי מסוחררת מכל העצב והשמחה כמו בליין שמערבב משקאות.

ואז, הם החזירו את אמא שלי על כיסא גלגלים במקום במיטה, והיא לבשה שמלה אדומה חדשה ונקייה, לראשה סרט. חברים שלנו נכנסו ולרגע לא הבנתי למה הם באו להוספיס, כשכל המשפחה והחברים נכנסו חשבתי שאני עומדת להתעלף.

כרמל בא להחזיק אותי, הוא ואמא צחקו והתחבקו, כל אחד מהאורחים ידע בדיוק מה לעשות, כולם סביבי החלו לעבוד.

בזמן שאותי לקחו למשרד של המנהלת, שם המתינו לי המאפרת והספר, כל האורחים הפכו את הדשא המרכזי לגן אירועים. החולים היו אורחי הכבוד, השולחנות הולבשו במפות הלבנות שבחרתי עם אמא, פרחים יפים הונחו עליהם. מנות האוכל שבחרנו לאולם הגיעו להוספיס עם צוות מלצרים. הם לבשו בגדים לבנים ונראו כמו מלאכים. כרמל ביקש שאף אחד לא ילבש שחור.

שני נגני גיטרה ניגנו מחרוזות נעימים לבקשת החולים ובני משפחתם, מוזיקה שמיימית עדינה.

בהוספיס אף אחד לא מצפה לנס, את זה כולם יודעים. אבל כשאמא שלי ביקשה לעמוד לידי בחופה האמנתי שניסים כן יכולים להתרחש. אחרי החופה והטקס אכלנו כולם יחד, נפרדנו מאמא ומהחולים האחרים לקול מחיאות כפיים המשכנו לחגוג במסיבה באולם האירועים שהיה ערוך לקראתנו.

למחרת בבוקר התקשרו מהמחלקה.

לשתף זה כיף

כתוב/כתבי תגובה

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן