ביום חתונתי עמד האולם היקר מוכן ומזומן, על שלל העיטורים, המנות היקרות והמוזיקה שנבחרה בקפידה לכל רגע ורגע. הכול היה שם, חוץ מהדבר הכי חשוב בעולם.
אמא שלי שכבה בהוספיס בתל השומר, ואם אתם לא יודעים מה זה אומר אני שמחה עבורכם. ההוספיס זו התחנה אליה הולכים האנשים שכבר לא יחזרו הביתה לעולם. בתחנה הם ממתינים לאלוהים או לכל יישות אחרת שהם מאמינים בה שתבוא ותיקח אותם למקום שאליו המתים הולכים.
כשסיפרתי לאמא שאני מתחתנת עם כרמל היא הייתה בעננים, אף אחד מאיתנו לא שיער שתוך חצי שנה בלבד היא תחלה ותגיע למחלקה שממנה באמת מגיעים לעננים. היא רזתה, צבע עורה האפיר, שיערה התדלדל עד לכדי ענפים דקיקים עייפים ועצובים שמבקשים לברוח. הכול היה רע ובכל זאת היא השביעה אותי שלא נבטל את החתונה. "אסור לבטל או לדחות חתונה," שבה ואמרה וגם הוסיפה, "אולי עוד אספיק."
אז לא ביטלנו, והתרגשנו, והלכתי וקניתי שמלת כלה לבד, בלי אמא. וצילמתי והראיתי לה בביקור היומי שלי אצלה. היא אישרה ויכולתי להמשיך הלאה, מאפשרת לה להיות איתי. בחרנו יחד מפות, ותאורה, ועוד בגד שיהיה לי נוח לרקוד בו – כאילו המוות לא צופה בי בהנאה מרושעת.
הצוות הרפואי בהוספיס, שברובו לא עסוק ברפואה אלא באהבה, בהכלה ובטיפול בחולה – כבר היה שותף מלא להתרגשות שלנו. אמא כל הזמן עדכנה וסיפרה להם ש"הבת שלי מתחתנת, היום היא תבוא אליי ונבחר שיר לריקוד הראשון." וכשהתלבטנו לגבי עיצוב החופה היא עשתה סקר בין החולים במחלקה.
בחרנו בחופה הפשוטה, שהחברים יחזיקו, בחרנו גם לבקר את אמא בבגדי החתן כלה בצהריים, נצטלם איתה ומשם ניסע לנוח קצת ואז לאירוע. אבל לא יכולתי לעזוב אותה, לא כך. היא הייתה כל כך חכמה כשאמרה לי לא להתאפר לפני שאני מגיעה אליה, שזה סתם ייהרס. ובאמת בכינו כל כך. היא שכבה במיטה שהוצאנו לדשא המרכזי, חולים ובני משפחות הביטו בנו, והתחבקנו.
היא אמרה לי שהיא אוהבת אותי, שכרמל הוא בחירה מצוינת לחתן ולבן זוג. שזה היום המאושר בחייה. ואני בכיתי ולחשתי לכרמל, "איך נעזוב אותה כאן ונלך?"
עמדנו שם בדשא, כרמל ביקש מחבר שלו שירוץ לאוטו להביא משהו שהוא שכח. אמא ביקשה לשירותים ואני התיישבתי על כיסא ושתיתי כוס מים שהגישו לי. הייתי מסוחררת מכל העצב והשמחה כמו בליין שמערבב משקאות.
ואז, הם החזירו את אמא שלי על כיסא גלגלים במקום במיטה, והיא לבשה שמלה אדומה חדשה ונקייה, לראשה סרט. חברים שלנו נכנסו ולרגע לא הבנתי למה הם באו להוספיס, כשכל המשפחה והחברים נכנסו חשבתי שאני עומדת להתעלף.
כרמל בא להחזיק אותי, הוא ואמא צחקו והתחבקו, כל אחד מהאורחים ידע בדיוק מה לעשות, כולם סביבי החלו לעבוד.
בזמן שאותי לקחו למשרד של המנהלת, שם המתינו לי המאפרת והספר, כל האורחים הפכו את הדשא המרכזי לגן אירועים. החולים היו אורחי הכבוד, השולחנות הולבשו במפות הלבנות שבחרתי עם אמא, פרחים יפים הונחו עליהם. מנות האוכל שבחרנו לאולם הגיעו להוספיס עם צוות מלצרים. הם לבשו בגדים לבנים ונראו כמו מלאכים. כרמל ביקש שאף אחד לא ילבש שחור.
שני נגני גיטרה ניגנו מחרוזות נעימים לבקשת החולים ובני משפחתם, מוזיקה שמיימית עדינה.
בהוספיס אף אחד לא מצפה לנס, את זה כולם יודעים. אבל כשאמא שלי ביקשה לעמוד לידי בחופה האמנתי שניסים כן יכולים להתרחש. אחרי החופה והטקס אכלנו כולם יחד, נפרדנו מאמא ומהחולים האחרים לקול מחיאות כפיים המשכנו לחגוג במסיבה באולם האירועים שהיה ערוך לקראתנו.
למחרת בבוקר התקשרו מהמחלקה.