חוויה חוץ גופית


מה שלגמרי שלח אותי לחוויה חוץ גופית היה הרגע שבו האב הצעיר ניגב את אשכיו של העולל.

לפני כמה שנים הגיעו אלינו חברים עם התינוק שלהם, עולל בן שנה, פעלתן ושובב. אז עוד לא הייתי אבא, ועמדתי ליד ירון כשהוא השכיב את בנו על הספה בחדר האורחים והחליף לו חיתול. דיברנו על אבהות ועל עבודה ועל כמה החיים שלנו עמוסים. התינוק שכב עירום ומחה על חוסר הנוחות שנגרם לו, כשאביו דחף ביד אחת את רגליו הקטנות וביד שנייה ניקה את אזור חלציו.

בום! "מה? רגע, זה מה שאבא שלי עשה לי?" שאלתי את עצמי באותו הרגע. ירון המשיך לנקות ולנגב, ואני שמעתי אותו מדבר ברקע לתינוק הבוכה, מרגיע אותו. ואני נתקעתי על המחשבה שהיממה אותי. אף פעם לא דמיינתי את אבא שלי ככה מנקה ומחתל אותי במסירות, אותו האבא שלא התקשרתי אליו כבר שלושה ימים או אולי חמישה ימים. ניסיתי להיזכר מתי התקשרתי לשאול לשלומו והבנתי שבעצם עבר שבוע שלם. ניסיתי להיזכר מתי דיברתי עם אבא שלי מלב אל לב, אם בכלל. לרוב השיחות שלנו יותר טכניות משיחה עם נציג של "בזק". מה נשמע, איך אתה, איך בעבודה, יופי, אז תמסור ד"ש, תודה, אגב שבוע הבא זה האזכרה של סבתא, בטח, נגיע. טוב, ביי, ביי.

ירון ביקש שאתכופף ואוציא מהתיק קופסא לבנה. ביד אחת פתח אותה ופיזר על מבושיו של התינוק אבקה לבנה. "טלק, " אמרתי, כמבין עניין. ירון צחק: "זה טלק אורגני, חבוב, שנות השמונים חלפו מזמן. "

נזכרתי ביום אחד, בשנות השמונים, יום הכיפורים. האופניים זרוקים לידי, דם ניגר מפי ואני שוכב על המדרכה ובעיני דמעות. והנה אבא מתקרב ומתעצם בכל צעד, מרים אותי בשתי ידיו ואומר: "תראה לי. זה יצמח מחדש ניקח אותך לבית חולים רק כדי לבדוק, אבל שתדע שזה ממש לא רציני." ואני מחבק אותו על השקר הזה כשהוא נושא אותי לאוטו שהולך להפר את חוקי החג.

"אני שונא אותך!" אמרתי לו פעם, "כולם נוסעים לכינרת ורק לי אסור!" 
"אני לא אבא של כולם, " הוא ענה לי, ואני הסתגרתי בחדר יום וחצי.

ירון והתינוק חזרו לסלון ואני נשארתי בחדר האורחים. התיישבתי על המיטה. הרצתי בראש עוד מקרים בהם לקחתי כמובן מאליו את תפקיד האבא, אבא שלי, האבא היחיד שיש לי. זה ניקה, וחיתל אותי, הרדים אותי, הצחיק אותי, שלף לי מסמר מכף הרגל, לקח ממני את הסידור בבית הכנסת כשזיהה שאין לי מושג באיזה עמוד קוראים והגיש לי את שלו, בשתיקה, ועשה עבורי המון דברים שלא חשבתי עליהם עד כה.

הוצאתי את הטלפון הנייד וחייגתי "אבא". "מה נשמע?" שאלתי, ואמא ענתה לי: "אנחנו באיכילוב. אבא לא הרגיש טוב."

==

אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. נכון, לא כל האבות מושלמים ולא כל ההורים מומחים בלהיות הורים "לפי הספר". אבל אם רק תזכרו שפעם, מזמן, השניים האלה עצרו את כל מה שהם עשו באותו הרגע רק כדי לנגב לכם – אולי הפעולה הקטנה הזאת, שהיא לגמרי מגעילה, אלא אם כן זה הילד/ה שלך, תזכיר לכם להרים את הטלפון ולהתקשר עכשיו.

לשתף זה כיף

כתוב/כתבי תגובה

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן