מה שלגמרי שלח אותי לחוויה חוץ גופית היה הרגע שבו האב הצעיר ניגב את אשכיו של העולל.
לפני כמה שנים הגיעו אלינו חברים עם התינוק שלהם, עולל בן שנה, פעלתן ושובב. אז עוד לא הייתי אבא, ועמדתי ליד ירון כשהוא השכיב את בנו על הספה בחדר האורחים והחליף לו חיתול. דיברנו על אבהות ועל עבודה ועל כמה החיים שלנו עמוסים. התינוק שכב עירום ומחה על חוסר הנוחות שנגרם לו, כשאביו דחף ביד אחת את רגליו הקטנות וביד שנייה ניקה את אזור חלציו.
בום! "מה? רגע, זה מה שאבא שלי עשה לי?" שאלתי את עצמי באותו הרגע. ירון המשיך לנקות ולנגב, ואני שמעתי אותו מדבר ברקע לתינוק הבוכה, מרגיע אותו. ואני נתקעתי על המחשבה שהיממה אותי. אף פעם לא דמיינתי את אבא שלי ככה מנקה ומחתל אותי במסירות, אותו האבא שלא התקשרתי אליו כבר שלושה ימים או אולי חמישה ימים. ניסיתי להיזכר מתי התקשרתי לשאול לשלומו והבנתי שבעצם עבר שבוע שלם. ניסיתי להיזכר מתי דיברתי עם אבא שלי מלב אל לב, אם בכלל. לרוב השיחות שלנו יותר טכניות משיחה עם נציג של "בזק". מה נשמע, איך אתה, איך בעבודה, יופי, אז תמסור ד"ש, תודה, אגב שבוע הבא זה האזכרה של סבתא, בטח, נגיע. טוב, ביי, ביי.
ירון ביקש שאתכופף ואוציא מהתיק קופסא לבנה. ביד אחת פתח אותה ופיזר על מבושיו של התינוק אבקה לבנה. "טלק, " אמרתי, כמבין עניין. ירון צחק: "זה טלק אורגני, חבוב, שנות השמונים חלפו מזמן. "
נזכרתי ביום אחד, בשנות השמונים, יום הכיפורים. האופניים זרוקים לידי, דם ניגר מפי ואני שוכב על המדרכה ובעיני דמעות. והנה אבא מתקרב ומתעצם בכל צעד, מרים אותי בשתי ידיו ואומר: "תראה לי. זה יצמח מחדש ניקח אותך לבית חולים רק כדי לבדוק, אבל שתדע שזה ממש לא רציני." ואני מחבק אותו על השקר הזה כשהוא נושא אותי לאוטו שהולך להפר את חוקי החג.
"אני שונא אותך!" אמרתי לו פעם, "כולם נוסעים לכינרת ורק לי אסור!"
"אני לא אבא של כולם, " הוא ענה לי, ואני הסתגרתי בחדר יום וחצי.
ירון והתינוק חזרו לסלון ואני נשארתי בחדר האורחים. התיישבתי על המיטה. הרצתי בראש עוד מקרים בהם לקחתי כמובן מאליו את תפקיד האבא, אבא שלי, האבא היחיד שיש לי. זה ניקה, וחיתל אותי, הרדים אותי, הצחיק אותי, שלף לי מסמר מכף הרגל, לקח ממני את הסידור בבית הכנסת כשזיהה שאין לי מושג באיזה עמוד קוראים והגיש לי את שלו, בשתיקה, ועשה עבורי המון דברים שלא חשבתי עליהם עד כה.
הוצאתי את הטלפון הנייד וחייגתי "אבא". "מה נשמע?" שאלתי, ואמא ענתה לי: "אנחנו באיכילוב. אבא לא הרגיש טוב."
==
אל תחכו שיהיה מאוחר מדי. נכון, לא כל האבות מושלמים ולא כל ההורים מומחים בלהיות הורים "לפי הספר". אבל אם רק תזכרו שפעם, מזמן, השניים האלה עצרו את כל מה שהם עשו באותו הרגע רק כדי לנגב לכם – אולי הפעולה הקטנה הזאת, שהיא לגמרי מגעילה, אלא אם כן זה הילד/ה שלך, תזכיר לכם להרים את הטלפון ולהתקשר עכשיו.