ברחוב אלנבי 38 בתל אביב עבד בשנות
השישים והשבעים מוכר עיתונים מבוגר, שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. כל בוקר
כשצעדתי למקום עבודתי הסמוך שמעתי אותו צועק: "תאונה בצפון! שני הרוגים נפצעו
קל!" או "הטבח ביוגוסלביה נחשף, מאה הרוגים נרצחו!"
יום אחד המתנתי למוכר העיתונים שיסגור את מרכולתו, הזמנתי אותו לכוס תה וביקשתי
שיספר לי את סיפורו. קראו לו אליהו מנשה והוא עלה עם משפחתו ממצרים בשנת 1950.
"יום אחד בשנת 1945 הגעתי למקום עבודתי וגיליתי שאין כניסה ליהודים. הייתי
קניין של חברת מכונות התפירה "זינגר" ובצר לי נאלצתי לחזור ולעבוד
במסעדה של אבי. הייתי כבר גבר נשוי עם שלושה ילדים, הגשתי חומוס, פלאפל ותה מתוק בדיוק
כפי שעשיתי כשהייתי נער. חשבתי שזה גרוע ומשפיל אך הימים שהגיעו לאחר מכן היו
גרועים ומשפילים יותר מכל.
בזמן הפרעות במצרים הגיעה קבוצת
מוסלמים אלימה למסעדה של אבי בשכונת מנסורה בקהיר, הפורעים יידו אבנים על העוברים
ושבים, מבריחים את לקוחותינו כפי שאדם מתוסכל מבריח יונים המצטופפים ללקט פירורי
לחם בכיכר העיר. אבי פקד עליי לברוח מהדלת האחורית אבל כחמישה-עשר מהם רדפו אחריי
עד לביתי, שברו את שער הכניסה והחלו להכותי נמרצות. הם הפסיקו רק כשנשמעה ירייה,
כולם התפזרו משם מיד ואני נותרתי בגפי מתבוסס בדמי.
הובלתי לבית חולים שם תפרו את החתך העמוק בראשי, וטיפלו בפציעות חמורות אחרות, אך
מה שהטריד את הרופאים היה הקליע שנותר בידי הימנית. לבסוף החליטו להשאיר את הטיפול
הזה לאלוהים, שכן הרופאים לא רצו לקחת את הסיכון במצב בו הייתי באותם ימים. כך יצא
שמי שירה בי, גרם לאחרים לנוס ובשוגג הציל את חיי.
בהזדמנות הראשונה שהיתה לנו, ברחנו לאיטליה ומשם עלינו על אוניית "קוממיות" עמה עלינו ארצה. במשך שתים-עשרה שנה גרנו במעברות בישראל, עד שהועברנו לשיכון בשכונת תל כביר בדרום תל אביב. אמנם למכור עיתונים זו פרנסה עלובה אך לשמחתי יש גברים שרוכשים מגזינים מלוכלכים וכך מתאפשר לי להגדיל במעט את משכורתי".
מאותו היום הפכנו אליהו מנשה ואני
לחברים טובים, פעמים רבות ביקרתיו בדוכן והיינו משוחחים מלב אל לב. לצערי הוא לא
זכה להאריך ימים, יותר משלושים וחמש שנים חלפו מאז שמעתי את קולו בפעם האחרונה,
והנה קרה נס.
בחג פסח האחרון אושפזתי
בבית החולים "איכילוב" ובעודי מנמנם שמעתי את חברי המת צועק: "רצח
בתיאטרון! רצח בתיאטרון!" ידעתי כי הוזה אני ובכל זאת פקחתי את עיני. והנה עמד
הוא מולי, משחק לרגע בסרט "שרית",
כפי שזכרתי אותו, צועד סביב דוכן העיתונים שלו ובאותה חיות ואנרגטיות צועק
את הלצותיו העצובות.
הבטתי בחברי היקר, ידעתי שבקרוב מאוד ניפגש, ושמחתי.