מוכר העיתונים מרחוב אלנבי

ברחוב אלנבי 38 בתל אביב עבד בשנות השישים והשבעים מוכר עיתונים מבוגר, שאי אפשר היה להתעלם מנוכחותו. כל בוקר כשצעדתי למקום עבודתי הסמוך שמעתי אותו צועק: "תאונה בצפון! שני הרוגים נפצעו קל!" או "הטבח ביוגוסלביה נחשף, מאה הרוגים נרצחו!"
יום אחד המתנתי למוכר העיתונים שיסגור את מרכולתו, הזמנתי אותו לכוס תה וביקשתי שיספר לי את סיפורו. קראו לו אליהו מנשה והוא עלה עם משפחתו ממצרים בשנת 1950.

"יום אחד בשנת 1945 הגעתי למקום עבודתי וגיליתי שאין כניסה ליהודים. הייתי קניין של חברת מכונות התפירה "זינגר" ובצר לי נאלצתי לחזור ולעבוד במסעדה של אבי. הייתי כבר גבר נשוי עם שלושה ילדים, הגשתי חומוס, פלאפל ותה מתוק בדיוק כפי שעשיתי כשהייתי נער. חשבתי שזה גרוע ומשפיל אך הימים שהגיעו לאחר מכן היו גרועים ומשפילים יותר מכל.

בזמן הפרעות במצרים הגיעה קבוצת מוסלמים אלימה למסעדה של אבי בשכונת מנסורה בקהיר, הפורעים יידו אבנים על העוברים ושבים, מבריחים את לקוחותינו כפי שאדם מתוסכל מבריח יונים המצטופפים ללקט פירורי לחם בכיכר העיר. אבי פקד עליי לברוח מהדלת האחורית אבל כחמישה-עשר מהם רדפו אחריי עד לביתי, שברו את שער הכניסה והחלו להכותי נמרצות. הם הפסיקו רק כשנשמעה ירייה, כולם התפזרו משם מיד ואני נותרתי בגפי מתבוסס בדמי.

הובלתי לבית חולים שם תפרו את החתך העמוק בראשי, וטיפלו בפציעות חמורות אחרות, אך מה שהטריד את הרופאים היה הקליע שנותר בידי הימנית. לבסוף החליטו להשאיר את הטיפול הזה לאלוהים, שכן הרופאים לא רצו לקחת את הסיכון במצב בו הייתי באותם ימים. כך יצא שמי שירה בי, גרם לאחרים לנוס ובשוגג הציל את חיי.

בהזדמנות הראשונה שהיתה לנו, ברחנו לאיטליה ומשם עלינו על אוניית "קוממיות" עמה עלינו ארצה. במשך שתים-עשרה שנה גרנו במעברות בישראל, עד שהועברנו לשיכון בשכונת תל כביר בדרום תל אביב. אמנם למכור עיתונים זו פרנסה עלובה אך לשמחתי יש גברים שרוכשים מגזינים מלוכלכים וכך מתאפשר לי להגדיל במעט את משכורתי".

מאותו היום הפכנו אליהו מנשה ואני לחברים טובים, פעמים רבות ביקרתיו בדוכן והיינו משוחחים מלב אל לב. לצערי הוא לא זכה להאריך ימים, יותר משלושים וחמש שנים חלפו מאז שמעתי את קולו בפעם האחרונה, והנה קרה נס. בחג פסח האחרון אושפזתי בבית החולים "איכילוב" ובעודי מנמנם שמעתי את חברי המת צועק: "רצח בתיאטרון! רצח בתיאטרון!" ידעתי כי הוזה אני ובכל זאת פקחתי את עיני. והנה עמד הוא מולי, משחק לרגע בסרט "שרית",  כפי שזכרתי אותו, צועד סביב דוכן העיתונים שלו ובאותה חיות ואנרגטיות צועק את הלצותיו העצובות.

הבטתי בחברי היקר, ידעתי שבקרוב מאוד ניפגש, ושמחתי.


לשתף זה כיף

כתוב/כתבי תגובה

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן