הזקן שחיבל בטלוויזיה

ראובן בן השמונים יצא לרחוב בפיג'מה, לחפש מישהו שיעזור לו לסדר את הבעיה בטלוויזיה, רגע אחרי שניתק את הכבל של הממיר.

בחור צעיר טייל עם הכלב שלו וצעד לכיוונו של ראובן. הוא סימן לו בידו האוחזת בשלט המשוכלל של חברת הכבלים והצעיר מיהר לעזור לקשיש המסכן.

ראובן הסביר שמדי פעם הטלוויזיה משתגעת בלי סיבה ושהוא לא יכול לצפות בה. הצעיר התנצל ואמר שהוא חייב להחזיר את הכלב הביתה. ראובן חש בפספוס. "אלא אם כן לא אכפת לך שהוא יהיה בחצר.." הוסיף הבחור הצעיר. ראובן הפנה את גבו. "בוא, מבחינתי הוא יכול לישון על הספה," אמר. השניים צחקו והכלב קשקש בזנבו בהתלהבות.

הכלב השעיר הקטן זכה לקערת מים ושאריות של אורז. "לנו, אני ארתיח מים לתה, זו בעיה רצינית בטלוויזיה, אני מקווה שאני לא מעכב אותך," הוסיף. "יש לי קצת זמן היום ואשמח לפתור לך את הבעיה בטלוויזיה, אפשר את השלט?"

הבחור הצעיר נעמד מול הטלוויזיה והביט בתמונות הרבות שעל הקיר. שתי תמונות משפחתיות שבהן כולם מצטופפים ומחייכים, תמונות בצבע מהשנים האחרונות, המשפחה של ראובן. תמונות של נכדים בכל מיני אירועים, ילד קטן מחופש בגן הילדים, אחר לובש בגדי צבא, לא מחופש אבל מחויך וגאה. בקיר אחר, תמונה אחת בודדה בשחור ולבן: גבר ואישה ביום חתונתם ממוסגרים לנצח.

הבחור הצעיר נעמד קרוב לתמונה. ראובן מגיש לו את כוס התה. "זאת אשתי" אמר ראובן. "קראו לה אסתר, אני קראתי לה אסתר המלכה. לצערי היא נפטרה לפני.. נראה לי שזה היה בחודש שעבר, או אולי אני כבר מתבלבל. נשבע לך, אולי עבר יותר זמן אבל זה מרגיש כאילו זה טרי." הבחור הצעיר לא זז. "הכרתי אותה ב'הגנה', שלחו אותי לשמור על מבנה באזור זכרון יעקב והיא הייתה שם, מפוחדת ותוקפנית כמו גור חתולים. כל אחד ישב בעמדתו, בערך שלושה מטרים זה מזו. הסתתרנו מאחורי עמודי בטון של מפעל כלשהו. נדמה לי ששמרנו על סליק. לא אמרו לנו יותר מדי ואנחנו לא שאלנו.

לא דיברתי איתה חצי לילה כי פחדתי שהיא תירה בי בטעות. אחרי כמה שעות נמאס לי ואמרתי לה שהשקט יותר מפחיד אותי מהערבים והבריטים גם יחד, והיא צחקה. היא סיפרה לי שזו המשימה הראשונה שלה, ושהיא יותר מפחדת שאבא שלה יגלה שהיא בהגנה, מהערבים, הבריטים וגברים זרים שהיא לא מכירה גם יחד. לא סתם צחקתי, התאהבתי במקום. כל הלילה רעדנו מקור ומפחד, והתלחשנו. לא רציתי לגלות לה שזו גם המשימה הראשונה שלי, רציתי להראות לה שאני גבר. היא יפה נכון?"

הבחור הצעיר שאל אם אבא שלה היה כזה מפחיד. ראובן שמח שהוא שואל. במשך שעתיים ראובן סיפר לבחור הצעיר על אשתו אסתר, ועל משפחתה ועל הילדים המוצלחים שנולדו להם. "אני כבר לא רואה אותם כמו פעם," אמר ראובן בצער, "הם מאוד עסוקים ואין להם זמן לקשיש כמוני."

"אני בטוח שהם אוהבים אותך," אמר הבחור הצעיר וקם. ניגש לממיר וחיבר אותו בחזרה. ואז התנצל ואמר שהוא חייב לחזור הביתה, אבל גם הבטיח שיבוא שוב. ראובן נזכר שלא הגיש עוגה אז הם קבעו שבפעם הבאה הוא ישתדל לזכור להוציא אותה כבר בהתחלה.

ראובן ליווה את אורחיו עד לפתח הדלת, ונופף להם לשלום עד שהתרחקו. בכל פעם שהבחור הצעיר הסתכל לאחור הוא ראה חיוך על פניו של ראובן.

הבחור הצעיר נכנס הביתה היישר לזרועות אשתו ובכה.

"היה קשה?" היא שאלה.

"הוא לא זוכר אותנו," ענה הבחור הצעיר.

לשתף זה כיף

כתוב/כתבי תגובה

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן