ראובן בן השמונים יצא לרחוב בפיג'מה, לחפש מישהו שיעזור לו לסדר את הבעיה בטלוויזיה, רגע אחרי שניתק את הכבל של הממיר.
בחור צעיר טייל עם הכלב שלו וצעד לכיוונו של ראובן. הוא סימן לו בידו האוחזת בשלט המשוכלל של חברת הכבלים והצעיר מיהר לעזור לקשיש המסכן.
ראובן הסביר שמדי פעם הטלוויזיה משתגעת בלי סיבה ושהוא לא יכול לצפות בה. הצעיר התנצל ואמר שהוא חייב להחזיר את הכלב הביתה. ראובן חש בפספוס. "אלא אם כן לא אכפת לך שהוא יהיה בחצר.." הוסיף הבחור הצעיר. ראובן הפנה את גבו. "בוא, מבחינתי הוא יכול לישון על הספה," אמר. השניים צחקו והכלב קשקש בזנבו בהתלהבות.
הכלב השעיר הקטן זכה לקערת מים ושאריות של אורז. "לנו, אני ארתיח מים לתה, זו בעיה רצינית בטלוויזיה, אני מקווה שאני לא מעכב אותך," הוסיף. "יש לי קצת זמן היום ואשמח לפתור לך את הבעיה בטלוויזיה, אפשר את השלט?"
הבחור הצעיר נעמד מול הטלוויזיה והביט בתמונות הרבות שעל הקיר. שתי תמונות משפחתיות שבהן כולם מצטופפים ומחייכים, תמונות בצבע מהשנים האחרונות, המשפחה של ראובן. תמונות של נכדים בכל מיני אירועים, ילד קטן מחופש בגן הילדים, אחר לובש בגדי צבא, לא מחופש אבל מחויך וגאה. בקיר אחר, תמונה אחת בודדה בשחור ולבן: גבר ואישה ביום חתונתם ממוסגרים לנצח.
הבחור הצעיר נעמד קרוב לתמונה. ראובן מגיש לו את כוס התה. "זאת אשתי" אמר ראובן. "קראו לה אסתר, אני קראתי לה אסתר המלכה. לצערי היא נפטרה לפני.. נראה לי שזה היה בחודש שעבר, או אולי אני כבר מתבלבל. נשבע לך, אולי עבר יותר זמן אבל זה מרגיש כאילו זה טרי." הבחור הצעיר לא זז. "הכרתי אותה ב'הגנה', שלחו אותי לשמור על מבנה באזור זכרון יעקב והיא הייתה שם, מפוחדת ותוקפנית כמו גור חתולים. כל אחד ישב בעמדתו, בערך שלושה מטרים זה מזו. הסתתרנו מאחורי עמודי בטון של מפעל כלשהו. נדמה לי ששמרנו על סליק. לא אמרו לנו יותר מדי ואנחנו לא שאלנו.
לא דיברתי איתה חצי לילה כי פחדתי שהיא תירה בי בטעות. אחרי כמה שעות נמאס לי ואמרתי לה שהשקט יותר מפחיד אותי מהערבים והבריטים גם יחד, והיא צחקה. היא סיפרה לי שזו המשימה הראשונה שלה, ושהיא יותר מפחדת שאבא שלה יגלה שהיא בהגנה, מהערבים, הבריטים וגברים זרים שהיא לא מכירה גם יחד. לא סתם צחקתי, התאהבתי במקום. כל הלילה רעדנו מקור ומפחד, והתלחשנו. לא רציתי לגלות לה שזו גם המשימה הראשונה שלי, רציתי להראות לה שאני גבר. היא יפה נכון?"
הבחור הצעיר שאל אם אבא שלה היה כזה מפחיד. ראובן שמח שהוא שואל. במשך שעתיים ראובן סיפר לבחור הצעיר על אשתו אסתר, ועל משפחתה ועל הילדים המוצלחים שנולדו להם. "אני כבר לא רואה אותם כמו פעם," אמר ראובן בצער, "הם מאוד עסוקים ואין להם זמן לקשיש כמוני."
"אני בטוח שהם אוהבים אותך," אמר הבחור הצעיר וקם. ניגש לממיר וחיבר אותו בחזרה. ואז התנצל ואמר שהוא חייב לחזור הביתה, אבל גם הבטיח שיבוא שוב. ראובן נזכר שלא הגיש עוגה אז הם קבעו שבפעם הבאה הוא ישתדל לזכור להוציא אותה כבר בהתחלה.
ראובן ליווה את אורחיו עד לפתח הדלת, ונופף להם לשלום עד שהתרחקו. בכל פעם שהבחור הצעיר הסתכל לאחור הוא ראה חיוך על פניו של ראובן.
הבחור הצעיר נכנס הביתה היישר לזרועות אשתו ובכה.
"היה קשה?" היא שאלה.
"הוא לא זוכר אותנו," ענה הבחור הצעיר.