אימון הורה ילד

הלידה הסתיימה בשלום, התינוק הונח על אמו ושניהם בכו. האחות החביבה הציעה לאב הטרי להוריד חולצה ולחבק את התינוק. ישי פרש את זרועותיו והאחות הניחה את העולל על חזהו. זה היה נורא.

הוא החל להתנשם בכבדות ולרעוד. אח שעמד שם מיהר לקחת את התינוק ולהחזיר אותו לאמו. הם אמרו לו "זה בסדר. זה התקף חרדה קל. זה נורמלי לחלוטין להיות חרד כשנולד לך תינוק. אל תדאג. זה יעבור. "

התינוק שבקרוב יקבל את השם "יאיר" חזר לחיק אמו.

אבל זה לא עבר. יותר מארבע שנים חלפו וישי לא הצליח להתקרב לילד. "אף אחד לא הכשיר אותי לזה, " חזר ואמר לענת. "אני לא את. לי זה יותר קשה, " הסביר. וענת הבינה,  והכילה, להיות אמא של יאיר בא לה בטבעיות. אבל, כשהשיער שלה החל לנשור, שניהם הבינו שחייבים לעשות משהו בנידון. "יש לו אימון סיום שנה בחוג ג'ודו בשבת הקרובה" אמרה לישי ערב אחד.

הם צעדו למתנ"ס השכונתי שנראה שומם בשבת בבוקר, אימון הורים וילדים של חוג הג'ודו. ישי עמד עם ידיו מאחורי הגב ונצמד לקיר. המאמן בחר ביאיר והדגים תרגיל: "שמים רגל מאחורי רגל, מושכים בשרוול ומטילים בזהירות," הסביר, "ועכשיו אתם".
גל חום התנפץ על העור של ישי ושטף אותו כמו צונאמי כשיאיר נגע בזרועו. הוא השתדל לא להראות את זה.

למה הם מתחבקים כל הזמן בספורט הזה? חשב כשהמאמן הדגים תרגיל נוסף, הפעם על הקרקע. הייתי צריך לשלוח את הילד לחוג קראטה, מלמל לעצמו. "אבא, " קרא יאיר בהתלהבות. "תשכב אתה ראשון!"  

ישי נשכב על הגב. התקרה היתה מחולקת לריבועים – תאורה, פתחי אוויר למזגן שכנראה הפסיק לעבוד כי קשה לו לנשום והוא מזיע כמו כל נבחרת ישראל  – ריבועים שצבועים באפור עם נגיעות אדום. הילד משחיל יד מתחת לצווארו. צמרמורת. ישי מנסה לספור את הריבועים אבל זה לא עוזר. הוא חוזר לחשוב על ענת ולהתפלל שזה ייגמר מהר.

המאמן מזכיר: "להניח את הראש על החזה בריתוק הזה ולהסתכל להורה בעיניים." יאיר עושה תמיד מה שהמאמן מבקש. הוא ילד טוב, חשב ישי ופקח את עיניו. הם מעולם לא היו כל כך קרובים. מבעד לשני ירחים ענקיים הביט בו הילד וחייך. "הורים, נסו לברוח! " אמר המאמן, וישי חשב לעצמו שזה רעיון מצוין, אבל מהר מאוד הבין שהכוונה היא לברוח "בכאילו",  ובכל זאת, הוא היה ההורה הראשון שהשתחרר מהריתוק.

ישי נעמד על רגליו ולקח נשימה עמוקה. "לא צריך לקום" אמר לו המאמן והניח יד רכה על כתפו. ישי שם לב שהוא היחיד שעומד, יאיר כבר שוכב על הגב מחכה שאביו ירתק אותו. סחרחורת איימה להפיל אותו. כשהוא התכופף, ברכיו החלו לרעוד אז הוא מיהר וישב עליהם כמו שוטר המכריע פושע המנסה להימלט. שוב הניח המאמן יד על כתפו: "זה בסדר, תמשיך ככה, " אמר המאמן והוסיף: "יד ימין תחת הצוואר, כמו כרית. " בפעם הראשונה בחייו נגע ישי בשיער הזה. "יופי. ככה, " עודד אותו המאמן. "עכשיו יאיר ירים את רגל ימין ואבא יכניס את היד שלו בין הרגליים ויתפוס אותו ביד". המאמן ליווה את ישי כמו שמלווים עיוור. ישי לא התנגד. הוא החליט להתרכז בנשימה. הוא נשכב עם הבטן על המזרן ואת הראש הניח על החזה הקטן.

עוד לפני שהמאמן ביקש, ישי סובב את פניו והביט בשני הירחים הגדולים והיפים – העיניים הפעורות של הילד היו מכוונות כלפי אביו. הם הביטו זה בזה. המאמן ביקש מהילדים להשתחרר ורמז להורים שיוותרו לאחר מאבק מדומה. כולם מסביב התפתלו כמו תולעים. צחקו. התחבקו. ורק ישי ויאיר לא זזו. הם רק הביטו זה בעיניו של זה.  

לבסוף ישי נשק לבנו על המצח ושאל: "מוכן להתחמק כמו נינג'ה?" יאיר צחק והחל להתפתל כמו תולעת עד שניצח.

כשצעדו הביתה, עם מדליה על הצוואר וכתמי קרטיב על חליפת הג'ודו, הרגיש יאיר משהו מוזר נוגע בו. הוא הביט מעלה וראה כף יד מושטת ואת אביו מחייך.

לשתף זה כיף

כתוב/כתבי תגובה

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן