ביום חתונתי עמד האולם היקר מוכן ומזומן, על שלל העיטורים, המנות היקרות והמוזיקה שנבחרה בקפידה לכל רגע ורגע. הכול היה שם, חוץ מהדבר הכי חשוב בעולם. אמא שלי שכבה בהוספיס בתל השומר, ואם אתם לא יודעים מה זה אומר אני שמחה עבורכם. ההוספיס זו התחנה אליה הולכים האנשים שכבר לא יחזרו הביתה לעולם. בתחנה הם

דלסקי! כן המפקד! בוא חביבי, שב פה מול הנפוליאונצ'יק וכשאגיד לך לירות, תירה. לירות המפקד? אני? המפקד אני לא עליתי לארץ ישראל כדי לירות ביהודים, לא בשביל זה התגייסתי לצה"ל. חביבי את התירוץ הזה שמענו כבר מהטייס ריבקוב ועוד שלושה כמותו, למה אתה חושב שאנחנו מפגיזים את אניית האויב מהחוף ולא מהאוויר? אבל המפקד, הם

ראובן בן השמונים יצא לרחוב בפיג'מה, לחפש מישהו שיעזור לו לסדר את הבעיה בטלוויזיה, רגע אחרי שניתק את הכבל של הממיר. בחור צעיר טייל עם הכלב שלו וצעד לכיוונו של ראובן. הוא סימן לו בידו האוחזת בשלט המשוכלל של חברת הכבלים והצעיר מיהר לעזור לקשיש המסכן. ראובן הסביר שמדי פעם הטלוויזיה משתגעת בלי סיבה ושהוא