האונייה הפליגה בלעדיי. "אין מקום," אמרו, "תתרחק, קדימה. אנחנו מרימים עוגן." הבטתי במלחים מגלגלים את השרשראות הכבדות, שמעתי את רעש המדחפים וראיתי את האונייה מתחילה לזוז בכבדות. ואני הקטן, נער בן שש־עשרה, רוח קלה נושבת על פניי, נשכח על אדמת מרוקו שאותה ביקשתי לעזוב.
נחוש אף יותר לעלות לארץ ישראל גיליתי את תנועת בית"ר ולקחתי על עצמי את מיזם הקמתו של קן התנועה הראשון בקזבלנקה. בגיל עשרים ברחתי ממרוקו, הצלחתי לממש את החלום הציוני שלי ועליתי לארץ ישראל. כעולה חדש התגייסתי לשורות המשטרה ועם השנים התקדמתי והייתי לאחד הקצינים הבכירים בשירות.
ארבעים שנה שִרתי במשטרת ישראל. כמפקד היחידה הארצית לחקירות פשעים פיקדתי על מאות חקירות ואירועים, השתתפתי בפעולות גדולות ששינו את פני המדינה ולקחתי חלק במהלכים בעלי משמעות היסטורית.
לאחר שחרורי מהמשטרה בדרגת תת ניצב הקמתי משרד חקירות אשר פועל עד היום. בהביטי לאחור אני חש גאווה רבה על תרומתי הצנועה למדינה. החקירות שעליהן כתבתי הן חלק מחיי, ולכן אני חש צורך עז – במיוחד כעת, כאשר אני כבר סב וימי העשייה שלי מאחוריי – לכרוך אותן יחד ולהגישן לך.
