הצוות שלנו

גלבוע דקר

מייסד, מראיין וכותב

בן 41, נשוי לצופית ואבא לשלושה.
הנחת היסוד שלי היא שלכל אחד יש סיפור חיים ששווה לתעד, ושעלינו מוטלת האחריות לתעד ולספר את סיפורם של הורינו. שם גם נמצאת האמת ההיסטורית שלעתים מוצגת בדרכים אחרות. כאמירתו של בנימין ד'יזראלי: "אל תקרא היסטוריה, קרא ביוגרפיה שם תמצא חיים בלי תיאוריה".
בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד מהמכללה האקדמית תל חי.

צופית דמרי

אחראית תחום גרפיקה

צלמת עצמאית, עורכת ומעצבת את הספרים והכריכה ב'חי בספר'. אחראית על צילום גיבורי הסיפור, עבודות אומנות שלהם או פריטים יקרי ערך להם הקשורים לסיפור.

בוגרת החוג לקולנוע במכללת תל-חי, צלמת שנמשכת לעולם הדוקומנטרי. סרטים שצילמה מופיעים בפסטיבלים בארץ ובחו"ל.

ארנון דומיניץ

מראיין וכותב

בן 40, סטודנט לתואר שני בספרות, עורך ותחקירן במגוון כלי תקשורת, כותב ספרי זיכרונות כבר חמש שנים. מגלה בכל פעם מחדש שסיפור אישי על אפיית לחם או מסיבת יום הולדת יכול להיות לא פחות דרמטי ומרתק מתעלומת רצח של אגתה כריסטי.

מיה דומיניץ

מראיינת וכותבת

בת 44 ואמא לשניים. מיה למדה ועבדה במשך שנים בתחום החינוך האנתרופוסופי. אל המפגשים היא מביאה רגישות, הקשבה וסקרנות ואל הכתיבה – אהבה רבת שנים לספרות.

דקלה קיי

מראיינת ומנהלת מחלקת עריכה לשונית

בת 44 ממושב עין הבשור. אימא לשלושה ילדים ומגדלת שלושה חתולים. בוגרת החוג לתקשורת במכללת ספיר ובעלת תעודה בעריכת לשון ממכללת אחווה. עיתונאית לשעבר, כיום עוסקת בעריכת ספרים ואתרי אינטרנט וכותבת. אוהבת להקשיב, מכורה לסיפורים ומאמינה שהמציאות תמיד עולה על כל דמיון.

גיל אשד

מראיינת וכותבת

בת 46, נשואה ואמא לשלושה. כשאני יושבת מול תמלול פגישה, אני רואה יהלום, בו אני מתחילה לחצוב בעדינות ובהקשבה. דרך ידיי הוא מתבהר, מתגלה, נחשף במלוא יופיו. אני מפיחה בו חיים, רגש, טעם וריח, והנה, נפרש כך לאיטו קסם חייו של אדם. כל מפגש עם אדם הוא עולם ומלואו, ומפגש בו הוא מעניק לי את סיפורו, בוטח בי שאספר אותו היטב, הוא עבורי מתנה גדולה לשנינו. כל התהליך, מהמפגשים פנים מול פנים, ועד לרגע בו אוחז אדם בשתי ידיו את הפלא הייחודי שהוא, עוצמתי בעיניי עד מאוד, וזו זכות גדולה עבורי להיות חלק מהדרך הזאת.

בעלת תואר ראשון ותעודת הוראה במחול, מדריכת פילאטיס וזומבה, במשך שנים עבדתי עם נשים וגברים בדרך לזוגיות שלהם. מאמינה גדולה בתנועה פנימה והחוצה, בחקירה והתבוננות מתמשכת, בהתחדשות והתפתחות בדרך אל האני שאני עכשיו, באהבה.

אלית ובר

מראיינת וכותבת

נקראתי על שם בחור בשם אלי.  תמיד הרגשתי שמתוך כך אני נושאת
עימי עוד סיפור של מישהו נוסף שמעולם לא הכרתי ולעולם לא אכיר. 

אני בת 49, אמא לילדה, ועוסקת מזה שנים בעיבוד לבמה ובימוי של סיפורי חיים ושל סיפורי מקור אחרים. ברבות הימים נעשיתי גם ביבליותרפיסטית. 

אני אוהבת להאזין ולדמיין, להעיר לחיים מחדש עלילות נשכחות, זיכרונות שכמעט ואבדו, גם אם קטנים מאוד. הסיפורים עבורי מארגנים את חיינו לכדי פשר ומשמעות, והם נושאים איתם גרעין קסום ומרפא, שמביא את האפשרות לחיות מחדש את מה שקרה ולעיתים גם את מה שיכול היה לקרות.

אריאלה בכר

מראיינת וכותבת

אמא, סבתא, בת זוג. אוהבת אנשים וסיפורים. כל חיי אני עובדת עם אנשים: בחינוך, הנחיית קבוצות, טיפול וליווי תהליכים. אני מאמינה שמתן הכרה לסיפורים האישיים והמשפחתיים שלנו תורם לכל הנוגעים בדבר. היסטוריה משפחתית וסיפורי חיים מרתקים אותי, לכן הספר הראשון שכתבתי היה עבור אימי ולאחר מכן מצאתי את עצמי בשנים האחרונות, חוקרת ומגלה סיפורים משפחתיים, מספרת אותם ועכשיו גם כותבת.

תמרה פרי שטיינברג

כותבת ומראיינת

תמרה פרי שטיינברג, מומחית בילדים ואוהבת מאד אנשים מבוגרים. סיפורי הוא סיפור חיים מרתק. אמא לארבעה וסבתא לשישה, כותבת באהבה. תיעוד סיפורי חיים עבורי הוא חוויה מיוחדת במינה.

מוטי גלברט

עורך, מראיין וכותב

אמא שלי תמיד אומרת: "תכתוב כבר ספר, יש לך את זה", ותמיד אני עונה לה: "בסדר, בסדר, רק אמצא נושא מספיק מעניין…"

אז הנה. יש. חיים של אחרים. אותי הם מרתקים ומעניינים, והיות ותמיד למדתי מאחרים והיות ותמיד בלעתי ספרים, הנה אני במקום בו הדברים קורים ומתחברים.

קיצור תולדות זמני: עד גיל 50 קיבוצניק, נהג משאית, אופנוען, ועוד כמה דברים. כתבתי במגזינים וערכתי אתרי אינטרנט. בין לבין – במקביל ובמעורבב – התחתנתי עם מקלדת חבוטה, ואני מתהולל משרבט ומהגג איתה עד אובדן עשתונות.

עפרה בן נתן

כותבת ומראיינת

נולדתי בשנת 1960, אני ציירת ומורה לציור, כותבת ועורכת ספרותית, נשואה
ליאיר ולנו שלושה בנים. בשנים האחרונות עבדתי עם גמלאים והרגשתי שאני
פוגשת ספרים חיים ומהלכים. כל כך הרבה סיפורים מרתקים היו להם לספר לי שמעולם לא שבעתי לשמוע.
אשמח להכיר אתכם ולכתוב את הסיפור של משפחתכם. לאפשר לכם לתעד את הסיפור המשפחתי בספר מרתק ומעניין ולגרום לקוראים – בני המשפחה וחברים –ליהנות ולהתרגש.

חמוטל שדות

כותבת ומראיינת

ילידת 1984. כותבת, יוצרת, חוקרת ומנחה תהליכי כתיבה והשראה. כותבת ועורכת בתחום השירה, הפרוזה והכתיבה האקדמית.
התחלתי לכתוב ביום בו רכשתי את בסיס הכתיבה ומאז אני כותבת כמעט בלתי הפסקה.
מגיעה מעולמות החינוך, הטיפול והיצירה ומתרגשת מהחיבור בין אנשים, סיפורים ומילים. בעלת חיבה עמוקה להיסטוריה ולסיפורים אנושיים.
בזמני הפנוי אני אוהבת לשוטט, לחפש וללקט השראה בטבע, במקומות יפים, בבתי קולנוע ומוזיאונים ובעיקר עם האף תחוב בתוך ספרים.

אייל ברנדס

כותב ומראיין

בן 58, אבא לשלושה וסבא לארבעה, חבר קיבוץ סופה מזה 37 שנים. התחלתי את דרכי בקיבוץ כחקלאי ובהמשך כמסגר ואיש מיכון חקלאי. בעל תואר שלישי בפילוסופיה מדינית ומגשר מוסמך. לימדתי למעלה מעשור קורסים שונים באוניברסיטת בר אילן, וכיום אני מלמד במדרשות למנהיגות חברתית.
אוהב מוסיקה, אוהב לקרוא ולכתוב, אוהב היסטוריה, ובמיוחד את הפן האנושי בסיפורים ההיסטוריים. בכתיבה אני משלב את יכולת ההקשבה וההכלה עם היכולת לבטא במילים את מה שלעיתים ניכר רק במבט.

אורנה פיטוסי

כותבת ומראיינת

שחקנית תיאטרון וטלוויזיה מזה 25 שנה. מורה למשחק ותודעה, כותבת ומאיירת.
בוגרת בית הספר לכתיבה "גיבור תרבות".
כתבת בלוג ב Xnet ב-2011.
פרסמה סיפורים קצרים ב"גם אצלכם זה בוכה"
וב"הדובה הגדולה".
כילדה הייתה תולעת ספרים וגדלה להיות אדם מתבונן, אדם ער לאנושיות ולשבריריותה ולרגעים הכואבים והיפים בבני אדם. דבר שניתן לגלות רק כשמסתכלים בעיניים אוהבות ומלאות חמלה. אוהבת את השפה העברית. אוהבת את טעם המילים, אוהבת לרקום איתן תמונות , אוהבת לספר סיפורים ואוהבת אנשים.

גלי גונן

מנהלת מחלקת גרפיקה

מגדלת שלושה ילדים ובעל. חיה את עולם העיצוב מעל 25 שנים.

חושבת שאלוהים התחיל בתור מעצב אבל לא באמת מאמינה בזה.

מחפשת לספר סיפור בכל דבר ויזואלי ומאמינה שלכל דבר יש תהליך וצריך לעבור אותו כדי להגיע לעיצוב מושלם.

רינה לב

מאיירת ומעצבת גרפית

אני רינה, בת 43, אמא לשלושה מתבגרים, שני כלבים, שמונה עיזים ועשרים תרנגולות. עוסקת מזה כעשור בעיצוב גרפי, ומציירת מגיל שנה.
אני אוהבת לצייר ולאייר אנשים וסיפורים. 

לאיורים אפשר להיכנס לאתר www.rina-bina.com

שמעון יהונתן שביט

אחראי התחום הוירטואלי/דיגיטלי

יליד 1984, נשוי ואב לשתי בנות מקסימות. פסיכותראפיסט גופני שעוסק גם בגוף וגם בנפש, שגם בונה אתרים, וגם בונה אפליקציות וגם… עוד כמה דברים 🙂

החיבור בין הרוח לבין העולם הוירטואלי הוא התגשמות החלומות. לחבר את החומר עם הרוח ואת הרוח עם החומר, ולמטרה נעלה כמו של "חי בספר" זו בכלל זכות גדולה.

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

דילוג לתוכן