הצוות שלנו

גלבוע דקר

מייסד

בן 37, נשוי לצופית ואבא לדורון.
הנחת היסוד שלי היא שלכל אחד יש סיפור חיים ששווה לתעד, ושעלינו מוטלת האחריות לתעד ולספר את סיפורם של הורינו. שם גם נמצאת האמת ההיסטורית שלעתים מוצגת בדרכים אחרות. כאמירתו של בנימין ד'יזראלי: "אל תקרא היסטוריה, קרא ביוגרפיה שם תמצא חיים בלי תיאוריה".
בעל תואר ראשון בחינוך מיוחד מהמכללה האקדמית תל חי.

 

צופית דמרי

אחראית תחום גרפיקה

צלמת עצמאית, עורכת ומעצבת את הספרים והכריכה ב'חי בספר'. אחראית על צילום גיבורי הסיפור, עבודות אומנות שלהם או פריטים יקרי ערך להם הקשורים לסיפור.

בוגרת החוג לקולנוע במכללת תל- חי, צלמת שנמשכת לעולם הדוקומנטרי. סרטים שצילמה מופיעים בפסטיבלים בארץ ובחו"ל.

ארנון דומיניץ

כותב

בן 40, סטודנט לתואר שני בספרות, עורך ותחקירן במגוון כלי תקשורת, כותב ספרי זיכרונות כבר חמש שנים. מגלה בכל פעם מחדש שסיפור אישי על אפיית לחם או מסיבת יום הולדת יכול להיות לא פחות דרמטי ומרתק מתעלומת רצח של אגתה כריסטי.


מאיה דומיניץ

כותבת

בת 44 ואמא לשניים. מיה למדה ועבדה במשך שנים בתחום החינוך האנתרופוסופי. אל המפגשים היא מביאה רגישות, הקשבה וסקרנות ואל הכתיבה – אהבה רבת שנים לספרות.

 

איתמר זדוף

עורך תוכן

בוגר לימודי תעודה לתרגום ועריכת תרגום, מתרגם יפנית עברית, תואר שני בלימודי מזרח אסיה.

 

עדן רז

עורכת לשונית, מגיהה

עורכת לשון מקצועית, בוגרת החוג ללשון עברית (בהצטיינות) וספרות השוואתית מטעם אוניברסיטת חיפה משנת 2015, ובעלת תעודת עריכת לשון מטעם היחידה ללימודי המשך של האוניברסיטה.

בנוסף עדן עובדת ב״תיאטרון הבית״ בקיבוץ רמת יוחנן, עורכת ומנהלת את התוכן השיווקי ואת המדיות החברתיות של התיאטרון.

דף הבית

גלבוע דקר,  נשוי לצופית דמרי המדהימה, אבא לדורון החמודה. 

כשהייתי בן תשע סבתא נונה (פרידה) עברה לגור איתנו. שעות ביליתי איתה, צחקנו והסתלבטנו. לעתים היא הייתה מעירה אותי מוקדם בבוקר כדי שאלך בשקט לקנות לה סיגריות "מונטנה" שנראה לי שהיא היחידה בעולם שעישנה.

היא הייתה הסבתא האחרונה שלי, את בעלה, סבא אליהו שלי, מעולם לא הכרתי. כשהייתי בן חמש עשרה נפטרו סבתא אסתר וסבא אליהו (מהצד השני) ורק סבתא נונה נשארה.בגיל עשרים נותרתי בלי סבים וסבתות והתחלתי לקנא באחרים.בגיל שלושים ושתיים הקמתי את 'חי בספר', עסק לכתיבת ספרי זיכרונות ומאז ועד היום הכרתי המון סבים וסבתות.

קיבלתי החלטה. לנסות ולהנגיש את התחום לכמה שיותר משפחות. בניתי פלטפורמה שעוזרת לי לעשות זאת. לשמחתי אני פוגש ומכיר משפחות חדשות כל הזמן וכיום יש לי עוד 2 כותבים ועורכת ועורך מקצועיים. בשנים האחרונות אני לא רק כותב, אלא גם מלווה תהליכים של כתיבת ספרי זיכרונות או ספרי מתכונים וסיפורים קצרים בכל מיני מסגרות.

אחד הדברים היותר מרגשים שאני עושה בעבודתי זה ללוות ולהכשיר בני נוער להיפגש ולכתוב סיפורים קצרים לקשישים, לעתים במיוחד לניצולי שואה, בפרויקטים לקראת ימי הזיכרון.

אני לומד כל הזמן. על כתיבה, עריכה, על משפחות, על סודות ועל השפה המיוחדת של אנשים שמאחוריהם עשרות שנים.

בחורף של שנת 2019 פרסמתי את הסיפור הקצר מספר 100 שכתבתי תוך כשנתיים. כל שבוע סיפור בן 500 מילה, כל שבוע על נושא אחר. חלקם מופיעים כאן באתר ב"בלוג". רובם ככולם התפרסמו כטור שבועי בעיתון "גפן המושבות," שמתפרסם באזור מגוריי, פרדס חנה ובכל אזור חוף הכרמל. 

בהכשרתי אני בוגר תואר ראשון לחינוך ועסקתי שנים רבות בחינוך פורמאלי ובלתי פורמאלי. ומה הקשר בין חינוך לכתיבת ספר זיכרונות? מסתבר לי כל פעם מחדש שהרגישות שבחינוך ילדים ונוער, היכולת להקשיב, להכיל ולהתפתח הם יתרונות מאוד גדולים בראיונות האישיים.

בשנת 2012 הנחיתי בכלא "צלמון" סדנת כתיבה שבסופה הוצאנו ספר עם סיפורים קצרים ושירים של אסירים. לצערי הספר אינו יוצא את כתלי בית הכלא. החוויה כשלעצמה היא סיפור.
בשנת 2015 החלטתי לחזור על כך והפעם יצרתי קשר עם בית המעצר "קישון" והנחתי קבוצה נוספת לכתיבת החוויות והסיפורים האישיים שלהם. העבודה עם האסירים והתהליך שהם ואני עוברים הוא מדהים. לעתים אני מצטער שאין לי את הזמן לחזור ולהתנדב בכלא, ואני מחכה ליום שזה יקרה.

חי בספר נולד מתוך האהבה שלי והסיפוק שחשתי בכל פעם כשראיינתי אנשים לעיתון כזה או אחר. בתוך בליל החדשות, הסיפורים העצובים, הטרגדיות והכתבות שהבוס מכריח אותך לכתוב בכדי שהוא ירוויח עוד כמה שקלים, גיליתי כי המפגשים אל מול אנשים מיוחדים ומעניינים הם אלו שגרמו לי לעזוב את האקטואליה ולהישאב לנוסטלגיה. בנוסף, שמתי לב שכמו שלכל אחד ואחת מאיתנו יש טביעת אצבע שונה, כך גם לכל אחד ואחת מאיתנו יש סיפור חיים מעניין וייחודי. 

המתכון של חי בספר הוא בעצם המפגש בינינו. 

בשנת 2018 איבדתי את אבי. אני זוכר שכילד קטן עמדתי לידו מורעב, יום כיפור כבר עוד רגע נגמר, אנחנו עומדים מחוץ לבית הכנסת והוא מקשיב למישהו שמדבר. אין בו טיפת חוסר סבלנות, הוא לא רעב ולא צמא – הוא מקשיב. החוויה הזאת צרובה בזיכרוני טוב. אין בה ריח ולא טעם, אין מזג אוויר או מוזיקה ברקע, יש שני גברים מבוגרים בחולצות לבנות שעומדים ומדברים וילד אחד קטן ורעב, שיכול היה ללכת הביתה לבד אבל העדיף להביט בהם בהשתאות וניסה להבין מה כל כך חשוב להם, לדבר ולהקשיב. לספר. לשתף. ירשתי ממנו את היכולת והאהבה לאנשים ואני מודה על כך כל יום מחדש. 

השאירו פרטים ונחזור אליכם

דילוג לתוכן